המלחמה, ולא רק זו הנוכחית, נוכחת ביצירתם של רחל, אלי, ומשי קופלביץ' ומטביעה בהם את חותמה. בשנה האחרונה, בעקבות המצב הביטחוני, נאלצה המשפחה להתפנות מביתם בקיבוץ דפנה. גדת הנחל הזורם לצד ביתם, שפעם היתה עדות לשלווה, כעת עוטה פיח מהיערות שנשרפו.
השלושה חולקים תשוקה רבת שנים לצבעי מים, המבטאים שקיפות, נזילות, עדינות ועוצמה רכה אך כל אחד מהם פיתח סגנון ייחודי שלו טביעת מכחול וצבעוניות המאפיינת אותו.
השנה שחלפה, רוויית הפינויים והמעברים, הכתיבה שינוי בפורמטים של יצירתם: אלי החל לצייר ביומנים ניידים המלווים אותו, רחל הקטינה את ממדי הציורים שלה כדי להתאים למציאות החדשה ואילו משי פנתה לעבודות דיגיטליות באייפד, שבאמצעותו יצרה מדי יום את יומני מימי המפונה – סדרת איורים עם קריצה הומוריסטית, אותה שיתפה במדיה החברתית.
אלי קופלוביץ'. ללא כותרת. צילום באדיבות האמן
בשנה זו המשיכה היצירה ביתר שאת להיות עוגן מרכזי בחייהם, אפיק לביטוי ומקום מפלט נפשי והם יצרו סדרות רבות של עבודות חדשות. התערוכה 'מים בוערים' עוסקת בטראומות המלחמות, הנוכחית והקודמות, המהדהדות ביצירות המשפחה:
רחל נוגעת בחרדה הקיומית ובנופים הבוערים בדימויים הנעים בין חלום לסיוט. עבודותיו של אלי מטפלות בזיכרונותיו ממלחמת יום הכיפורים באמצעות הומור ואירוניה. עבור משי הפכו חוויותיו של אביה לחומרי הגלם ליצירותיה באנימציה ווידאו. כך היא מעבדת את היותה דור שני למלחמת יום הכיפורים ואת תחושת ההישרדות בצל האיום הקיומי על הבית, קיבוץ דפנה, שהוא תמיד צמוד לגבול, לקו העימות ובכוננות מלחמה.
כמשפחה, בולטת אצל שלושתם הכנות והנכונות להתעמק ולגעת ברגישות ובאומץ במקומות הכואבים, המפחידים והמתלקחים. יש בתערוכה קירבה למקורות האש: אש התותחים, האש המכלה את יערות הצפון, ואולי גם בעירה פנימית - תשוקה ליצירה שעוברת במשפחה: בין בני הזוג, וגם מאב ואם לביתם.
