מיכל קרייטלר על תהפוכות החיים

אחרי שנים של עבודה ביחידה הפסיכואונקולוגית, בבית החולים איכילוב, עזבה מיכל קרייטלר את עבודתה ## היא עברה ללימודי דוקטורט בפסיכולוגיה, ובמקביל, הפכה לסופרת ## ספרה החדש, והשני במספר, 'שנה שבע' יצא לחנויות בימים אלה ## מסתבר שגם כשעוזבים את המחלקה האונקולוגית, היא לא תמיד עוזבת אותך... 

יורם מארק-רייך 

אתר כדאי לדעת

מיכל קרייטלר מתל אביב, היתה סטודנטית צעירה לפסיכולוגיה שנכנסה לתוך סיפור משפחתי מרהיב: היא התאהבה בסטודנט אלמוני שישב לידה בשיעורים, והתגלה מאוחר הרבה יותר כבנה של המרצה הנערצת עליה. ולא סתם מרצה, פרופ' שולמית קרייטלר, שיחד עם בעלה, פרופ׳ הנס קרייטלר, הקימו את החוג לפסיכולוגיה באונ' תל אביב, והפכו לחוקרים פורצי דרך, בארץ ובעולם. 

מיכל קרויטלר. צילום: ליה יפה

לתוך הסיפור המשפחתי הזה נכנסה מיכל, שהפכה לעוזרת המחקר של הפרופ' (בלי לדעת על הקשר המשפחתי הכפול!), ועבדה איתה ביחידה הפסיכואונקולוגית, בבית החולים איכילוב. יחד הן פיצחו את הפרופיל הפסיכולוגי של אנשים שמחלימים מסרטן. מיכל ראתה שם הכול, עד שהחליטה שדי לה ופנתה לדוקטורט בפסיכולוגיה. ובמקביל, הפכה לסופרת. ספרה 'קצוות שרופים', זכה בפרס שר התרבות לסופרים בראשית דרכם. 

ספרה החדש, והשני במספר – 'שנה שבע' (הוצאת 'התחנה') – מלמד כי גם כשעוזבים את המחלקה האונקולוגית, היא לא תמיד עוזבת אותך. הספר משלב מוטיבים של טלנובלה עם רגשות גועשים, אך בטבורו ישנו סיפור אנושי ומעורר מחשבה. 'שנה שבע' מדבר על מה שקורה לבני אדם בתהפוכות החיים, ועל מה שקורה גם – כשנותנים יותר מדי. זהו רומן על משפחה ואהבה, אשמה וכעס, על האופן שבו אבל משנה אותנו, ועל ההכרה הכואבת שלא כל פער ניתן לגשר – גם כשמאוד רוצים. 

מיכל, ברכות על הזכייה. האם הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי?

הסיפור עצמו הוא בדוי – העלילה, הדמויות, ההתרחשויות – כולן פרי דמיוני. אבל מאחורי הסיפור יש אמת רגשית מאוד עמוקה, שנולדה מתוך חוויה אישית שמלווה אותי עד היום. 

בת של חברה מאוד טובה שלי נפטרה בגיל 14 מגידול במוח. ליווינו אותה מהרגע שבו התגלתה המחלה, דרך כל התקופות הקשות והטלטלות שבדרך – עד הרגע המר שבו היא נפטרה. עומר הייתה ילדה נפלאה, מפיצת אור, מלאת חיים. האמנתי באמת ובתמים שאם ניתן את כל מה שיש לנו – אהבה, תמיכה, טיפול, תקווה – נצליח לעזור לה להחלים. אבל המציאות הייתה קשה מכפי שיכולתי לדמיין. החוויה הזו נגעה בי מאוד והשפיעה עליי באופן עמוק – לא רק כאדם, אלא גם ככותבת. 

כשהתחלתי לכתוב את "שנה שבע", לא רציתי לספר את הסיפור של עומר, אלא את הסיפור של מישהי שנשארת אחר כך – עם האשמה, עם השאלות, עם מה שלא הצלחנו להציל. אז כן, הסיפור בדוי – אבל הרגש שבו אמיתי לגמרי. והוא נכתב מתוך געגוע, כאב, וגם מתוך תקווה. 

האם את חושבת, שיחסים שהתנפצו, ניתנים לתיקון?

אני חושבת שזה תלוי. לפעמים יחסים שהתנפצו באמת יכולים להיבנות מחדש – אם יש רצון אמיתי משני הצדדים, ואם יש נכונות לראות את האחר אחרת, מחדש. אבל לא תמיד זה אפשרי. לפעמים הפערים עמוקים מדי, הכאב גדול מדי, והשתיקה שהצטברה לאורך השנים כבר הפכה לחומה. ניסיתי לא לייפות את המציאות. לא כל קשר מתוקן בסוף, ולא כל שבר ניתן לאיחוי – והאומץ הגדול הוא דווקא בהכרה בזה. הספר עוסק בדיוק ברגע הזה שבו הדמויות מבינות שהן לא יחזרו למה שהיה, גם אם הן רוצות, גם אם הן מתגעגעות. ואולי שם טמונה האמת האנושית – לא בכל סיפור יש פיוס, אבל גם בהשלמה יש סוג של ריפוי. 

מה חקרת במחלקה האונקולוגית, ולמה עזבת אותה?

המחקרים שביצענו, בהובלת פרופ׳ שולמית קרייטלר, עסקו בקשר שבין הפרופיל הפסיכולוגי למחלות הסרטן השונות ולהחלמה מסרטן. ביצענו מחקרים שונים על אבחנות שונות של סרטן, וגילינו שלכל אבחנה יש פרופיל פסיכולוגי שתואם אותה, פרופיל שניתן לגלות באמצעות שאלון פשוט. גם לאנשים שמחלימים מסרטן יש מאפיינים פסיכולוגיים שאפשר לבדוק בשאלון, ואפשר גם ללמד אותם ולהעניק אותם לכולם, וכך להגביר את סיכויי ההחלמה שלהם. 

למה עזבת את המחלקה האונקולוגית? 

עזבתי אחרי 25 שנים של עבודה עם חולים אונקולוגיים, קצת אחרי שעברתי לאונקולוגית ילדים. זה היה גדול עלי. הייתי מביטה בילדים שלי ומודה כל יום על הבריאות שלהם, שזו אולי הודיה יפה, אבל כשהיא נעשית באופן כל כך אינטנסיבי זה כבר לא בריא. החלטתי לעבור לצד השני של בית החולים, והתחלתי לחקור את המאפיינים הפסיכולוגיים של נשים שמצליחות בטיפולי פוריות, במסגרת הדוקטורט שלי באוניברסיטת תל אביב. 

הבנתי שיש לך סיפור משפחתי עמוק ויוצא דופן עם דמות חיפאית מוכרת. יכולה לספר?

דוד שלי, דוד ניסן כהן, אחיו האהוב של אבא שלי, היה רב חובל באל-ים ונהרג בתאונת עבודה על הספינה בשנת 1976, כשהיה בן 49. הוא הותיר אחריו בחיפה את דודתי המופלאה לאה, ואת בני הדודים שלי, אורית ואילן. זו היתה טרגדיה גדולה והמשפחה כולה לא חזרה לעצמה לאחר האסון הזה. 

הספר עוסק רבות בנומרולוגיה, ויש אפילו הפניה לאתר אישי, מה מהות הקשר שלך לנומרולוגיה? 

הנומרולוגיה שימשה אותי ככלי ספרותי, כמעט סימבולי. אחת הדמויות בספר, ורוניקה, מעניקה לגילי מפה נומרולוגית – לא כדי לנבא מה יקרה איתה, אלא כדי לעזור לה להתבונן על עצמה ועל העולם אחרת. 

נומרולוגיה מחלקת את חיינו למחזורים בני תשע שנים, כשבכל שנה הדגש ניתן על משהו אחר. השנה השביעית בנומרולוגיה נחשבת לשנה של חשבון נפש, של התכנסות, של חיפוש משמעות. וזה בדיוק מה שגילי, גיבורת הספר, עוברת – תהליך שבו היא נאלצת לעצור, להתבונן פנימה, ולשאול את עצמה שאלות כואבות. 

הוספתי גם אפשרות לקבל מפה נומרולוגית פשוטה באתר של הספר, לא כי אני מאמינה שיש שם תשובות חד־משמעיות, אלא כי אני חושבת שלפעמים – כמו שקורה לגילי – מבט חדש על עצמנו יכול להזיז משהו בפנים. ולפעמים, גם אם המספרים לא אומרים "אמת מוחלטת", הם יכולים להזכיר לנו שאנחנו חלק ממחזור גדול יותר של חיים, תיקון ואפשרות לשינוי.