בימים אלה ראה אור בהוצאת 'כתר' ספרה השלישי של אריאלה גולדמינץ, 'סטלה מאריס' ## כמו בספריה הקודמים, עלילת הספר מתרחשת בחיפה ## ואל דאגה - לא נפקד מקומה של חיית המחמד החיפאית, החזיר ## אז איך זה מרגיש כשישנים עם האויב, ומפנים את הלחי השנייה?
יורם מארק-רייך
אתר כדאי לדעת
עטיפת הספר, באדיבות הוצאת כתר
אריאלה גולדמינץ נולדה בתל אביב, למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, אולם רוב חייה התגוררה בחיפה. לפני כשנתיים, סגרה מעין מעגל ועברה לגור בתל אביב מתוך כוונה לערוך שינוי בחיים, כזה שלא יחייב עזיבת הארץ. עדיין היא רואה בחיפה, בה היא מרבה לבקר, "עיר-מולדת".
המלחמה עברה עליה בין שתי הערים המופגזות (כולל טיל שנפל בצמוד לבית אמה ברחוב קלר) ובעיקר, היא מוסיפה, על הספה בבית, מול רשימת האתרעות המתגלגלות על מסך הטלוויזיה.
בימים אלה ראה אור בהוצאת "כתר" ספרה השלישי, "סטלה מאריס". כמו בספריה הקודמים "מרוץ שליחים" ו"ככל שיתיר הזמן", עליהם זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה, עלילת הספר מתרחשת בחיפה, בסטלה מאריס, בכרמל הצרפתי ובבת גלים.
עלילת הספר: טרוּדי חשדה מאז ומתמיד שחיי הנישואים של בת דודתה האהובה, דוֹרה, רוויי סבל ושפְרֶדי, בעלה של דורה, משׂביע אותה מרורים ומהמר על כל מה שזז וגם על מה שלא. דורה אמנם הצליחה להסתיר את המתרחש בין כותלי ביתה, אבל כשטרודי מתבשרת שדורה הלכה לעולמה, אין לה ספק מי החיש את קיצה – והיא מחליטה לנקום.
ביום מותה של דורה פוגשת טרודי במקרה את כוכי, שעובדת כמוכרת כרטיסים ברכבל בשכונת סטלה מאריס שבחיפה. יחד עושות השתיים הכול כדי להעניש את פרדי בעונשים היצירתיים ביותר שהן מצליחות להעלות על דעתן. בתוך כך הן זוכות בחברוּת מפתיעה ובתחושת חיוּת חדשה, המובילות אותן לעתיד שלא חלמו עליו.
אריאלה גולדמינץ. צילום: אילן בשור
אריאלה, מדוע בחרת למקם את העלילה דווקא באזור סטלה מאריס?
למעשה, זה הדבר הראשון שידעתי על הספר שעמד להיכתב. שאני רוצה למקם שם את העלילה. מלבד יופיו של המקום, יש בו אתרים מעניינים רבים, חלקם בלי קשר של ממש ביניהם. כנסייה ומנזר, קפלת המשפחה הקדושה, אנדרטת נפוליאון, פסל מריה, המגדלור, המצפור, המגדלור, הרכבל. בספר ארגתי את כל אלה יחד. המוטיבים הנוצריים נקשרים היטב לתמה המרכזית של הספר שהוא האלימות הביתית. לדוגמה: הפניית הלחי השנייה, הויה דולורוזה של האישה שהאלימות מופנה כלפיה, נושא הקורבן ועוד. לאזור זה נקשרים גם מיתוסים של אליהו הנביא שגם הם מבליחים בסיפור.
האלימות הזאת, שאולי לא מדוברת מספיק יחסית להיקף שלה, היא הנושא המרכזי בספר?
כן. ואני רציתי לבדוק ובד בבד להראות מה זה "לישון עם האויב". מה קורה כשהבית-המבצר הופך להיות המקום המסוכן ביותר. זה שאחראי לסימנים הכחולים שעל הגוף ועל הנפש. בנוסף לכך, האישה שהאלימות הזו מופעלת כלפיה כבר מזמן אינה צעירה. היא עברה חיים שלמים של התעללות. בכך אולי התימה הזאת מטופלת אחרת מאשר במעט הספרים האחרים שעוסקים בנושא חשוב זה.
ב'סטלה מאריס', כמו גם בספרייך הקודמים, הדמויות באמת מבוגרות, על סף הזיקנה. למה?
אני אוהבת לעסוק בגיל הזה. כשאנשים כבר עברו כברת דרך בחיים ואפילו מתחילים לערוך לעצמם את סיכום חייהם. לבחון את סך כל ההצלחות, ההחמצות, האכזבות. המבט הרטרוספקטיבי הזה מאוד מעניין אותי. אלו גם דמויות לא זוהרות, לא מקושרות, ודווקא שם, מתחת לאבנים האפורות לכאורה שאני מרימה, אפשר למצוא עולם ומלואו. כך למשל, אנו נחשפים לעולמה של כוכי-כוכבה קופאית ברכבל על חדגוניותו אך גם על רב-גוניותו ומורכבותו.
בספרך יש נקמה שמגיעה לא מהקורבן עצמה אלא מנשים אחרות...
חשבתי על מעין "זכרון נשי קולקטיבי" או "אחריות נשית קולקטיבית" שכשאישה לא יכולה להשיב למתעלל כגמולו מסיבותיה שלה, יעשו זאת אחרות. וגם האחרות האלו, מכוח האהבה ועשיית הצדק שמתגלמים בהן, צומחות גם הן בדרכן.
הספר מצחיק גם כאשר הוא עוסק בנושאים קשים. איך את מסבירה את זה?
בספרים שלי גם נושאים קשים מטופלים בהומור. זו הדרך שבה אני רואה את העולם והיא עזרה לי תמיד. ויש גם עניין ה"גם וגם". אין אצלי דיכוטומיה ומה שנראה לכאורה סתירה דווקא מתיישב אצלי היטב. כאמור, עצב וצחוק, חיים ומוות, עליבות וזוהר, כיעור בלתי נסבל ויופי בלתי נתפס. בנוסף, אני חושבת שקל יותר להתחבר רגשית לעלילת הספר ולדברים שקורים בו כשהפריזמה היא גם הומוריסטית. ואז, בסוף הקריאה, הקורא ימצא את עצמו מחייך, אולי אפילו צוחק, אבל גם ישאל את עצמו: "רגע... מה היה לנו כאן? אלה הרי דברים קשים נורא."
זה הספר השלישי שבחרת למקם בחיפה, מדוע הבחירה הזאת?
משלל סיבות. זו עיר שאני מכירה היטב והיא מרתקת בעיני לכתיבה ובכלל. כל התהלכות פשוטה בעיר המשופעת הזאת, נושאת איתה משמעות נוספת: הליכה במעלה ההר היא תמיד גם חתירה נגדו. הליכה במורד כמעט סוחפת אותך כנגד רצונך מעל רגליך. גם העובדה שיש בה דברים של "תחתית": עיר תחתית, רכבת תחתית, ואדיות, מנהרות, מבנים נטושים לא מעטים (ב"סטלה מאריס" "מככב" בניין הקזינו החרב). הטבע מתערבב באורבני גם בהיבט של בעלי החיים המתהלכים ברחובות הבנויים וכמובן שהחזירים והתנים מופיעים גם הם בספר, איך לא?
