השקת הספר "שנים ראשונות" של דן לבני

הצייר דן לבני איגד לתוך ספר סדרת ציורים שמתארת את חוויות ילדותו ונעוריו בקיבוץ מעוז חיים ## לצד כל ציור, תיאור מרתק של אותו מאורע ## השקת הספר תתקיים בבית יד לבנים ביום שני, 24 בפברואר, בשעה 18:00  

יורם מארק-רייך

אתר כדאי לדעת

_{הזמנה להשקת הספר שנים ראשונות של דן לבני}

ביום שני, 24 בפברואר, בשעה 18:00, יתקיים בבית יד לבנים ארוע השקת ספרו של דן לבני – 'שנים ראשונות'. בספר 42 ציורים, ובעמודים שלצידם – הסיפור שמספר הציור. מדובר בחוויות הילדות וארועי הנעורים שעברו על לבני בקיבוץ מעוז חיים, כמו גם זיכרונות מהווי הקיבוץ וגיבורי הספרים שאהב בילדותו. הארוע מופק על ידי המחלקה לספריות של עיריית חיפה, בהנהלתה של רונית ברזילי.

לבני, יליד 1936, הוא אמן ותיק ומוערך, שנולד וגדל בקיבוץ מעוז חיים, ומשנת 1965 ואילך הוא מתגורר בחיפה. נשוי לאורה ואב לשלשה - טלי, דפנה ויונתן. בוגר האקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים, וחבר באגודת הציירים והפסלים בישראל. בין הפרסים הרבים בהם זכה נמנים פרס שטרוק, ופרס על מפעל חיים בחינוך לאמנות על שם פנחס שיף. מאז שנת 1964 הוא הציג את עבודותיו בעשרות תערוכות יחיד בארץ ובעולם.

כחבר ותיק באגודת הציירים והפסלים בישראל, הוא מוכר כאמן ורסטילי שאינו שוקט על שמריו, ומידי כמה שנים מפתח נושאים חדשים בתערוכות חדשות ומתקדם עם הזמן. בין היתר, הוא מצייר בטכניקות רישום, צבע מים, צבע שמן, הדפס עץ, הדפס משי ומונופרינט. הוא גם מבצע עבודות בפורמט גדול במבני ציבור, ציורי קיר באקריליק ובסגרפיטו. כמו-כן, הוא מפיק אירועי מולטי-מדיה בשיתוף אמנים ויוצרים. רבים מאירועים אלה נעשו בהתנדבות לטיפוח בתי-חולים, מוסדות ציבורים ומחנות צה"ל.

במהלך שירותו בצה"ל הוא לקח חלק במערכות ישראל מאז מבצע קדש, כמפקד ביחידת סיור ובאגף החינוך בפיקוד צפון. רישומי השדה של חיילי צה"ל במערכה, יצאו לאור בקבצים שונים, בליתוגרפיות, בחוברות זיכרון, בעיתונות הארצית ובספרי מורשת קרב. רישומיו מוצגים דרך קבע במוזיאון גבעת התחמושת בירושלים ובמוזיאון השריון בלטרון.

שנות ילדותו ונעור של דן לבני, עברו עליו בקיבוץ מעוז חיים, בעמק בית שאן, ליד הירדן, בין הרי הגלבוע להרי הגלעד. הקיבוץ הוקם בשנת 1937, במסגרת ישובי "חומה ומגדל", תוך כדי התבססות הישוב היהודי בארץ והמאבק עם הישוב הערבי העוין.

בהקדמה לספרו, הוא מספר כי באותן השנים הראשונות שלו ושל הקיבוץ, הנוף היה צחיח ושמם. בקיץ, העמק היה חם ולוהט, ללא צל עץ, בשטח התרוממו עלעולי אבק ברוח. בחורף בימי הגשמים, כל איזור המשק והדרכים, הפכו לעיסת בוץ.

לבני: "מייסדי הקיבוץ היו חברי מחנות העולים, בוגרי גימנסיות בארץ. הצטרפו אליהם הכשרות של עולים מפולין ומגרמניה וביניהם גם הוריי שהצליחו להגיע לארץ, כחלוצים לפני השואה. לימים התברר שחלק ממשפחתנו נספה בשואה. אני הייתי הבן הראשון שנולד בקיבוץ אחרי שבע בנות. קבוצות הילדים הראשונות שנולדו במשק, היו קטנות ולאחר שנים, הצטרפו אליהם "ילדי חוץ" מערים בארץ ומחו"ל. כמו כן קלט הקבוץ הכשרות פלמ"ח, שעסקו בעבודה ובאימונים ופליטי השואה שהגיעו ב"שבילי הבריחה", מארצות ערב ומאירופה. אנחנו הילדים קלטנו את המתרחש בארץ, דרך המיקרו-קוסמוס של הקיבוץ."

אלה היו שנים של מאמץ ההיאחזות בקרקע, מספר לבני. הקמת ענפי חקלאות ומשק חי, רפת, דיר ולולים בתוך השממה, ממש יצירת יש מאין. החל מכיתה ב', לאחר הלימודים, הילדים יצאו לעבודה בענפי המשק השונים. בשעות הפנאי, אימצה לעצמה חבורת הילדים את כל המרחב שמסביב כמגרש משחקים. בעוד חברי המשק, עמלים קשות בחיי היומיום, להוציא לחם מן הארץ, מצד אחד ומצד שני, לעמוד בפרץ התנכלויות הערבים – הילדים התרוצצו בשטח באין מפריע, ונהנו מילדות עשירה ויצירתית ומאירועים מרתקים. הם יזמו משחקים חדשים בעליצות ובשמחת נעורים ונתנו דרור לדמיון ולמאוויי הלב.

הוריו של לבני, מינה וישראל, עלו מאירופה חדורי אידיאלים והיו עסוקים במשימות התקופה. "אבי יצא עם קבוצה מהמשק, למשך שנתיים לעבוד בתנאים קשים, במפעל האשלג בים המלח, ואמי נשלחה לקורס מפקדי כיתות בהגנה וכן ללימודי הוראה למשך שנתיים וחצי בסמינר הקיבוצים. לימים, עזב אבי את הקיבוץ וגם אמי ואחי עמית, עברו לקיבוץ אשדות-יעקב, בעיקבות ה'פילוג', ואני נותרתי לבדי במעוז, נאמן לאידיאולוגיה של התנועה. למעשה, חלק נכבד משנות ילדותי, הייתי במשק ללא הורים ומשפחה, כשקבוצת הילדים היתה המשפחה שלי. מרבית מסיפורי הילדות שלי, הם גם סיפורי הקבוצה ולכן לעיתים קרובות, אני כותב בלשון רבים, כאחד מהקבוצה."

אורה לבני, רעייתו של דן לבני, שותפה כל השנים לפעילותו הענפה של דני בתחומים השונים. אורה בוגרת תואר שני במנהיגות חינוכית, כמו כן למדה במחלקה להכשרת מורים וכן השתלמה בתחום של דוברות ויחסי ציבור באוניברסיטת חיפה. אורה עבדה כל השנים כמורה וכיועצת חינוכית והיתה יוזמת של פרוייקטים חשובים וכתבה תוכניות לימודים בחינוך המיוחד. בין השאר, הוציאה לאור את הספר אני ילדה מיוחדת של רויטל ניסים. שזכה להצלחה רבה והודפס גם במהדורה שניה.  

במקביל כל השנים אורה סייעה לדני בכל הקשור בארגון ועיצוב תערוכות לציוריו ועסקה בכל הקשור לצילום, סריקה למחשב, עיצוב הזמנות וניסוח מאמרים בתחום האמנות. ידה נמצאת בכל עמוד בספר, היא בחרה את השם לספר, וכן את עיצוב של הכריכה, כמובן בשיתוף עם דני. אורה לקחה חלק מרכזי בכתיבת הסיפורים כשהיא ודני עשו עבודה משותפת, דני תרם את המידע, הרקע, והחוויה ואורה חשבה שכדאי להוסיף לכל סיפור גם את המימד של הסביבה, בעיות הביטחון והרקע ההיסטורי, החברתי והתנאים המיוחדים של אותם הימים שמהווים רקע חשוב לסיפורים. אפשר לומר שבעבודה משותפת הם הצליחו ללמוד את הסוד של כתיבת סיפור שלם על עמוד אחד, שיש בו עניין לקורא והוא משקף משהוא גם מהתקופה על מרכיביה השונים. אורה ניסחה הדפיסה והעבירה לדפוס את כל החומר לאחר העריכה והגהה. גם בבית הדפוס עינה היתה פקוחה על האיזון בצבעים, איכות הנייר ודיוק בפרטים הקטנים כגדולים. דן מציין שללא אורה הוא לא היה יכול להוציא לאור ספר שכזה. והוא מודה לה עמוקות על המסירות והעבודה המקצועית שלה.

דן, איך נולד הספר?

"הספר נולד כאשר מצאתי את עצמי יום אחד, רושם בספונטניות, חוויות ילדות ואירועים שמחים ועצובים, משנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה. ציור רדף ציור: נופים, דמויות וגיבורי הילדות שנחרתו בזיכרוני, עלו גם הם על הנייר. האיורים מהשנים הרחוקות ההן, שלפני קום המדינה, הסעירו כל מי שצפה בהם. שותפתי לחיים ורעייתי, אורה ואני, החלטנו שמן הראוי להוסיף סיפור לכל איור, ולהפיק ספר מהשנים הראשונות בקיבוץ, שידבר אל אותם ילדים, צעירים ומבוגרים שיעיינו בו, ויקבלו סיפורים ותמונות מרגשות, מתקופה מרתקת ומורכבת של ראשית ההתיישבות. וכך אורה היתה לשותפה פעילה לעיצוב, עריכה, כתיבת הסיפורים וההבאה לדפוס. לולא היא, הספר לא היה יוצא לאור, ועל כך אני מודה לה מקרב לב."

האיורים בספר שונים לגמרי מהסגנונות שאתה מזוהה איתם. איך הם צצו?

"האיורים הופיעו בעבודתי באופן כמעט אקראי ובתהליך שבתחילתו לא היינו מודעים אליו. יום אחד, בתוך כדי שיחה או פעילות עם רעייתי אורה, על שולחן הדואר הנכנס והטיפול בניירת האינסופית, התחלתי לשרבט באופן ספונטאני, רישום חופשי של אנשים רוקדים, בקו קצת קריקטוריסטי והומוריסטי.

"אורה הציצה לדף הנייר והתפעלה מהקו החדש ושאלה מה זה? סיפרתי לה איך כילד, נסעתי לפסטיבל למחולות עם בקיבוץ דליה, בשנת 1944, שהיה אירוע מאד מסעיר עבורי ובכלל עבור הישוב העברי בארץ בשנות הארבעים. מאחר והרישום מצא חן בעינינו, המשכתי לצייר כמעט בהיסח הדעת, תוך כדי הטיפול בניירת, עוד כמה רישומים מזיכרונות הילדות. רישום עט וצבע מים. כאשר הצטברו כעשרה רישומים כאלה, התיישבנו, אורה ואני ונהנינו לצפות ברישומים הססגוניים והשופעים שנעשו בקו חדש ורענן. רק אז חדרה אצלנו ההכרה שהנה אני ממש על סף של תקופה חדשה, שבה אני לא מצייר נופים של מקומות בעולם, ולא ציורים מתחום הריאליזם הפנטסטי והסוראליסטי שהצגתי כל השנים, אלא, ממש רושם בקו חדש לגמרי."

האם אתה מתגעגע לחייך בקיבוץ?

"אני מסתכל היום ממרום גילי אל הילדות שלי בקיבוץ. ילדות סוערת, מרתקת ומלאת אירועים. רוב ילדותי עברה עלי בחברת הילדים של הקיבוץ, ואני לא הייתי היחיד במצב הזה. קיבלתי את זה כמצב נתון וכדרך הטבע, מבלי רגשות קיפוח או ביקורת. חברת הילדים היתה חופשיה בשעות אחה"צ ובחופשות לאמץ את כל המרחב של המשק למשחקי הילדות. הקיבוץ חתר לחינוך לערכים, שמירת הטבע, מוסר עבודה, אחריות אישית, אהבת הארץ והקשר לשורשים ולתנ"ך.

"כילד וכנער תמיד התעניינתי בנעשה במשק, בסביבה ובארץ, קראתי עיתונים יום יום והייתי ער לשינויים החברתיים, הפוליטיים והביטחוניים של המדינה.

"אהבתי מאד את המרחבים והטיולים בטבע הסובב. שמחתי שניתנה לי אפשרות לבטא את יכולתי בציור ולתרום בחגים ובאירועים בציורי קיר בכיתה או בחדר האוכל. יותר מאוחר כאשר חזרתי מהצבא והתחלתי לעבוד בכרם שנה אחרי שנה, הרגשתי שהמסגרת החברתית והתעסוקתית כובלת אותי ואינני יכול לממש את עצמי ואת אהבתי ליצירה. חשתי שאני זקוק מאד למרחב יצירתי וללימודים במסגרת מקצועית והחלטתי לעזוב את המשק וללמוד בבצלאל בירושלים.

"מאז חיי היו תמיד סובבים סביב היצירה והאמנות, בעשיה האישית כאמן אינדיבידואליסט, בתערוכות יחיד רבות ובתרומה לקהילה בתחום האמנות. גם לצה"ל, תרמתי רבות מעבר לשרות החובה, בתחום האיור והאמנות והקדשתי רבות לנושא הזה. בתחום החינוכי מצאתי סיפוק ועניין רב והקמתי מגמה לאמנות בביה"ס תיכון עירוני ה'. עד היו אני שומר על קשר חם עם תלמידי ומקיים חוג לציור בסטודיו שלי.

"זה טבעי לפעמים להתגעגע לנופי הילדות, לשדות הרחבים לירדן, ולנופי הגלעד המשנים צבע וצללים, וכמובן לחברים שחלקם כבר אינם בחיים, ואז אני בא לבקר ומתקבל בחום. הצגתי את עבודותיי במוזיאון בית שטורמן בעין חרוד וגם בגלריה של הקיבוץ שלי מעוז חיים. בימים אלה הקיבוץ הזמין אותי לקיים השקה של הספר "שנים ראשונות”, וזה מרגש אותי. היום אני מסתכל על השנים שלי במשק בנוסטלגיה ובשמחה שניתנה לי ילדות שכזו. יחד עם זה, מרגע שעזבתי את הקיבוץ לא חשבתי לחזור אליו, כיון שנהניתי לנווט את חיי עם בני משפחתי, באופן עצמאי ובלתי תלוי."

למי מיועד הספר?

"הספר מיועד לדור הוותיקים שזוכר בנוסטלגיה את התקופה, וכן גם לדור ההורים הצעירים שגדלו על הסיפורים, וגם לילדיהם שלומדים את הוויית התקופה המשמעותית והמרתקת הזו. הספר מתאר תקופה שלמה, שעברה באופן דומה, גם על ישובים אחרים, כפי שזה נראה מתוך האיורים והסיפורים, המתארים אירועים מקומיים והיסטוריים, הקשורים לבעיות חברה, ביטחון ומאבק ההתיישבות העברית, בעויינות הערבית ובשלטון הבריטי. זוהי תקופה של חרדה קיומית, שבאה מצד אחד, עם ההתקפות והאיום במלחמה ומצד שני, בהתלהבות שהתעוררה במהלך העלייה הגדולה והמאבק לעצמאות. חברי המשק היו חדורי אמונה בתקומת ישראל, שבאה לביטוי בשירי התקופה, בטיולים ובריקודים עד אור הבוקר. תקופה זו נחרתה בתוכי והעדות לכך היא בספר הזה שבו כל השמות והאירועים הם אמיתיים בהחלט."