אלמרסא: בחזרה אל הנוף המהפנט
אלמרסא: בחזרה אל הנוף המהפנט
כשאנחנו מגיעים לעכו, לא נוותר על ארוחה באחת המסעדות השוות שלה ## הפעם חזרנו אל מסעדת אלמרסא, שבעבר ביקרנו בה לא מעט פעמים ## קצת ביאסתי את הבעלים, כשבחרתי לדלג על מנות פירות הים, אבל מנות הדגים היו מעולות, ואשתי צ'ופרה בצדפות אלוהיות...
יורם מארק-רייך
אתר כדאי לדעת
צילום: אתר כדאי לדעת
אלמרסא ("המעגן" בעברית) היא כבר מסעדה ותיקה יחסית. ביקרנו בה בכמה הזדמנויות בשנים האחרונות, ותמיד נהנינו מהנוף שנשקף מחלונות הזכוכית הענקיים, וכמובן – מהאוכל.
המסעדה ממוקמת במבנה צלבני בן מאות שנים, בלב המזח של עכו. הגענו אליה הפעם בשעת אחר צהרים מוקדמת, התקשינו למצוא חנייה, ולמודי ניסיון מהפעמים הקודמות, לפיו סמטאות העיר העתיקה אולי ציוריות, אבל קשה לתמרן בהן בנהיגה – העדפנו להחנות קצת רחוק ולצעוד אל המסעדה ברגל.
את הדקות הראשונות הקדשנו להתבוננות מבעד לחלונות. מראה מהפנט. הספינות שעוגנות, הדגלים הצבעוניים שמתנופפים מעליהן, רשתות הדיג העצומות שפזורות בערימות על המזח. נוף עכואי מרהיב.
ואולי זה המקום להזכיר עד כמה אנו אוהבים את העיר עכו, עד כמה היא יפה וגדושת היסטוריה, ועד כמה היא מפוספסת ולא מממשת את הפוטנציאל התיירותי העצום שגלום בה.
אלמרסא נפתחה על ידי שף עלאא מוסא, שכיום הוא שף מוכר ומהמובילים בארץ, אבל את דרכו הוא התחיל בגיל 14 כשוטף כלים במסעדת הדגים העכואית "אורי בורי". שם הוא התקדם בתפקידים, ובשלב מסוים עבר לעבוד במסעדות נחשבות בשבדיה, חזר לאורי בורי בתפקיד סו-שף, וגם עבד בתור שף מלון הבוטיק "אפנדי" של אורי ירמיאס.
בשיתוף חבר ילדות, מרואן, הם גייסו כסף מכל מקור אפשרי ופתחו את אלמרסא, כשהרעיון היה לשלב בין האוכל הערבי המסורתי מבית אימא לבין הקידמה וההשפעות המערביות.
עלאא מוסא כבר לא שם. הוא עזב במטרה להתמקד במסעדות שפתח בחיפה – "לוקס" ו"קרודו". המסעדה שייכת לאחים ברגות, שבין היתר יש להם את מסעדת "סמא" המרשימה על גג בעיר העתיקה של עכו, ואת מסעדת "ראסיף 33" בחיפה – השף חמודי עוקלה המעולה אחראי על המטבח של שתי מסעדות אלה.
מיד כשהתיישבנו ניגש אלינו בחור נחמד, שחשבנו שהוא מלצר, אבל התברר שהוא הצעיר מבין שלושת האחים לבית ברגות. את האחים הגדולים יותר, מרוואן וחמודי, כבר פגשתי בעבר בכמה הזדמנויות. כעת הכרתי גם את גותי, שזהו הכינוי שקיבל האח הצעיר.
בעודנו יושבים שם, הגיע האח חמודי, לארח לנו חברה לזמן קצר, והוא הסביר לנו שבעכו נוהגים להצמיד כינוי לכל אחד. מיד התעניינתי איזה כינוי היו מדביקים לי, אילו הייתי עכואי, אבל חמודי הסביר לי שלא בקלות זוכים אצלם בכינוי. קודם כל צריך לעבור בהצלחה את טקס הקפיצה לים מחומת עכו. הרהרתי בדבר, והחלטתי שהכינוי שלי יכול לחכות...
גותי בירר אם אנחנו אלרגיים למשהו, ואם יש דברים שאנו פחות אוהבים. גם הוא וגם חמודי התבאסו לגלות שאני מעדיף לוותר הפעם על פירות ים. למה התבאסו? כי חצי מהתפריט מושתת עליהם, ומדובר במנות אנינות ומומלצות. גם אשתי קצת התבאסה, כי היא מאוד אוהבת פירות ים, אבל מתוך סולידריות איתי העדיפה להתמקד במאכלים שגם אני ארצה לטעום מהם.
הצצתי בתפריט, שמשלב בין סגנונות בישול שונים וכאמור מקבל השראה גם מהאוכל המסורתי וגם מהפיוז'ן המודרני, אבל גותי ביקש שאעזוב את התפריט והיות ואנחנו אורחים שלו – שנרשה לו להפתיע אותנו ולבחור עבורנו מנות שונות.
בזה אחר זה התחילו לנחות על השולחן מנות נהדרות, אחת אחת. בשלב מסוים ביקשתי שנעצור, כי לא נצליח לחסל מעבר למה שכבר הגיע.
התחלנו עם סלט שטח (42 ₪), שמתאפיין בעגבניות קצוצות, שנקליש לבנוני, נענע וסומאק. יחד איתו הגיעה סלסלת לחמים, צלוחית זיתים וכמה מטבלים: מטבוחה פיקנטית, טחינה וחצילים. כלל ידוע הוא שצריך להשתדל לא להתמלא בלחם, אבל הלחמים שהגיעו חמים וקראנצ'יים היישר מהטאבון היו כה טעימים, שכל הזמן בצענו עוד קצת ועוד קצת מהם עד שכמעט חוסלו כליל.
אחר כך הגיעה מנת סביצ'ה (59 ₪) – דג ים לבן עם שנקליש פיסטוק טחון, שמן פטרוזיליה ולימון כבוש. מנה נהדרת, שבעזרת שאריות הלחם ניגבתי את כל הרוטב מהצלחת בה הוגשה.
כנראה שגותי לא רצה לבאס את אשתי בנושא פירות הים. הוא הגיש לה חצי מנה של קוקי סן ז'אק עם קרם בטטה ושמן צ'ילי. עיניה קרנו באושר והיא דיווחה שאלה בין הצדפות הכי טעימות שעשו את דרכן אל פיה. אגב, האם ידעתם שהשם העברי שלהן הוא "מסרק יעקב", ובלועזית, כמובן – סקאלופ. הצדפה לא רק טעימה. היא גם מכילה אחוז נמוך של שומן רווי, עשירה במגנזיום, אשלגן, פרוטאין ובוויטמין בי-12.
המנה הבאה היתה של פילה בר ים (132 ₪). הדג הגיע על גבי ריזוטו עם לימון כבוש, שנקליש ואספרגוס. מראה הדג בצלחת, ומראה הדייגים בחוץ העלו בי זיכרונות מהימים הרחוקים בהם אני עצמי הייתי עומד במשך שעות על שובר הגלים בחוף דדו בחיפה, משליך את החכה אל הגלים ומקווה לחזור הביתה עם שלל. התקוות בדרך כלל לא הועילו. איזה מזל שיש דייגים יותר מוצלחים ממני, ושאני יכול לשבת לי בנחת והדג לפניי בצלחת. בלי להתאמץ.
המנה האחרונה היתה של מוסר ים בפלנצ'ה (122 ₪). בשלב הזה, כאמור, ביקשתי שנעצור, כדי שגם נשאיר קצת מקום בבטן לקינוח. מנה נהדרת עם תבשיל תרד ותפוח אדמה קריספי. מה שפחות אהבתי היה הרוטב, שהיה מורכב מחמאה והרבה כורכום, שזה בסדר גמור מבחינתי, אבל הוסיפו לו גם מיץ לימון שעשה אותו חמוץ מדי לטעמי. אשתי דווקא אהבה. היא אוהבת חמוץ.
קינחנו עם בסבוסה, שלא הצלחנו לסיים. לא משום שלא היתה טעימה לנו, אלא משום שכבר היינו מלאים. חצי ליטר בירה ביקס צוננת מחבית סייעה לנו להתרענן לפני שיצאנו בדרכנו אל המכונית.
