לכבוד יום העצמאות התארחנו במסעדת "גלידה יונק" שפועלת מאז קום המדינה ## אז איפה הגלידה? ולמה פחתו מוצרי הבשר הלבן? ושאלת השאלות – האם אצליח להתגבר על הרתיעה שלי מפני הרגל הקרושה? ## ארוחת צהרים בשרית מאוד עם הרבה שום ובצל
יורם מארק-רייך
אתר כדאי לדעת
צילומים: אתר כדאי לדעת
יותר מ-10 שנים חלפו מאז ביקורי הקודם במסעדת גלידה יונק. בשבוע שעבר ביקרתי שם שוב, ודומה כי שום דבר לא השתנה. אווירה של מסעדת פועלים משנותיה הראשונות של המדינה. ואני מציין זאת לטובה. כי זהו קסמו של המקום. מנהרת זמן אל העבר הרחוק מאוד.
ההיסטוריה של יונק כרוכה בהיסטוריה של המדינה. גם יונק התחילה את דרכה בשנת 1948, אלא שאז זה בכלל היה מפעל לגלידה שהוקם על ידי יוכבד ויהודה (יונק) מילשטיין, והציע גלידות וקרטיבים.
יונק הגיע ארצה אחרי ששרד את מלחמת העולם השנייה בפולין, התחבא ביערות והצטרף לפרטיזנים. כאן, ברחוב קיבוץ גלויות, התגוררו והתקבצו עולים חדשים ממזרח אירופה, וביניהם רומנים רבים. יונק איפשר להם להפעיל חצר המפעל גריל בשרים, ובשלב מסוים סגר את המפעל, והפך את המקום למסעדה רומנית.
התפריט היה אז מצומצם למדי, והתבסס בעיקר על בשר לבן, שהיה אז זול ועממי. והיו גם מנות ראשונות בנוסח בוקרשט: חציל על האש, כבד קצוץ, איקרה ודג מלוח. אל האוכל התלוותה השמפניה הרומנית המפורסמת – שפריץ. יין כרמל הוק מהול בסודה.
כאשר הלך יונק לעולמו, נכנס לנעליו החתן שלו, אריה לויתן. אריה שינה ועידכן את התפריט בהתאם להערות ולבקשות של הלקוחות. בין היתר, הוא הוסיף סטייקים מבשר בקר שהינו משובח יותר, נקניקיית פטריצ'ן וחלקים פנימיים.
לא הזדקקנו לאפליקציית הווייז כדי למצוא את המקום. אין חיפאי שלא מכיר את גלידה יונק. השעה היתה 14:00. בפוקס מצאנו חנייה, ממש ממול, מאחורי מסעדת "הסירים של קאטי", שנסגרה לתמיד במהלך הקורונה. חצינו את הכביש, נכנסנו פנימה, והמתנו במשך כמה דקות עד שהתפנה אחד השולחנות. המקום היה מפוצץ בסועדים.
ברגע שהתיישבנו, כבר התמלא השולחן במנות הראשונות. היות והיינו אורחי המקום, לא ראיתי את התפריט ולא את המחירים, שכן אריה סימן למלצר שהניח תפריט על השולחן, לקחת אותו בחזרה, והכריז שהוא אישית יטפל בנו. בכל אופן, באתר האינטרנט המרשים של המסעדה ניתן לראות שהמחירים נוחים מאוד, ואפילו נותרו דומים למדי לאלה ששילמתי לפני 10 שנים.
על השולחן הונחו לחם פרוס, וקעריות שהכילו רגל קרושה, כבד בקר קצוץ, סלט סלק, סלט חציל על האש, כרוב כבוש, איקרה וחמוצים (גזר, מלפפונים ועגבניות כבושים). הפלייסמנט שעל השולחן ציין שיש גם מרק, דגים, סלט ירקות, ודג מלוח בקטגוריית המנות הראשונות.
אריה זיהה מיד שאני מדלג על הרגל הקרושה, וניסה לשכנע אותי לטעום באומרו שבסך הכול מדובר במרק שהקפיאו אותו והפך לג'לי. לא עזר גם ההסבר שלו, לפיו גם לא אשכנזים אוכלים את המנה הזו ונהנים ממנה... אשתי, שהיא בהחלט לא אשכנזייה, נעצה כף בגוש הג'לי הרוטט וניסתה לשכנע אותי לטעום גם. לא השתכנעתי. בפעם אחרת...
לעומת זאת, חיסלתי לבדי את האיקרה. בדרך כלל אשתי מונעת ממני להזמין איקרה כאשר אני מאתר אותו בתפריט, ואם אני בכל זאת מזמין, הרי שהיא משכנעת אותי לטעום רק קצת, מחשש שהשומנים יזיקו לי. הפעם התייצב אריה לעזרתי, והבטיח לה שערימת הבצל הקצוץ שסופחה למנה תבטל כל השפעה שלילית על הכולסטרול.
הבצל הקצוץ ליווה גם את יתר המנות, בנוסף לשום שפוזר בנדיבות, כך שלא רק הכולסטרול תפס את הרגליים וברח ממני, אלא גם הערפדים למיניהם.
בזמן שסעדנו ראיתי כמה פרצופים מוכרים, שהתגלו כלקוחות קבועים של המקום. המלצרים עבדו בזריזות וביעילות, כולם מלצרים מקצועיים ולא סטודנטים שמחפשים ג'וב זמני. מאוחר יותר יראה לי אריה את תמונתו של המלצר המיתולוגי רפי, שתלויה על הקיר, ואשר בין יתר מעלותיו, הוא גם זכר את העדפותיו הקולינריות של כל סועד וסועד, במשך השנים שעבד שם, ללא פספוס אחד. ומדובר באלפים רבים של סועדים.
אריה עובד בעצמו במטבח. יש לו צוות של גרילמנים ועוזרים, אבל חלק גדול מהעבודה הוא עושה בעצמו. "אני לא כמו מסעדות על הכרמל," הוא מסביר. "לא יכול לקחת שף, לתת לו שכר יפה ולהתבונן מהצד. כל שף יברח מכאן, כי מדובר בעבודה קשה במיוחד."
הסועדים חזרו בהמוניהם אל יונק ברגע שמשרד הבריאות איפשר לפתוח את המסעדות לקהל. במהלך ההגבלות של הקורונה המקום היה סגור, ולא ניפק משלוחים. מיד עם תום ההגבלות חזר הצוות הנאמן לעבודה. כולם בעלי משפחות עם מוסר עבודה גבוה. לא כאלה שימשכו עוד כמה חודשי חל"ת כדי לקבל כסף מהמדינה.
"אין לכם בעיה עם בשר לבן, נכון?" שאל אריה, ומיד כאשר קיבל את האוקיי, חזר מהמטבח עם פלטת בשרים עמוסה בכל טוב: מוח, עמוד שידרה, סטייק לבן, פילה בקר, פילה אנטריקוט, קבב ונקניקיית פטרציאן שמנמנה. לצד כל אלה, גם צלחת צ'יפס ועוד חמוצים.
כן, הארוחה הזו בהחלט מיועדת לקרניבורים, למרות שגם צמחונים לא יצאו מכאן רעבים. בעבר הרחוק רוב הבשר שהוגש היה של עגל נמוך, כפי שמכנים הרומנים את ידידנו החזיר. עם השנים תפס בשר הבקר את הבכורה. ואגב, באותם ימים בשר החזיר עלה כמחצית מבשר הבקר, אבל מחירו עלה ועלה, וכיום המחירים כמעט זהים.
והכי חשוב: אריה הניח על השולחן גם צלוחית גדושה בשום קצוץ דק-דק. וזה הגיע עם הוראות הפעלה: "שימו שום! הרבה שום!"
את הארוחה קינחנו עם קרם בוואריה ותה נענע. אני מודה שהיה קשה לקום מהכיסא, וגם מודה שלא הצלחנו לחסל את כל מה שהוגש לנו. לא מבטיח שבפעם הבאה אטעם רגל קרושה, אבל מבטיח שהפעם הבאה תהיה ממש בקרוב. כי טעים אצל יונק. טעים מאוד...
