ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה.
הספר עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: "מישל עזרא ספרא ובניו" (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), "מר מאני" (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו"בת ים–ניו יורק" (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה.
סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות.
ד"ר אורנה לביא-פלינט היא חוקרת תרבות וטלוויזיה, בוגרת החוגים לתיאטרון, ספרות וקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. מחקריה עוסקים בניתוח תוכניות טלוויזיה בהקשרים סוציו-פוליטיים היסטוריים ותרבותיים. היא עורכת שותפה באנתולוגיה "פיקציה: מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה". בעברה הייתה שחקנית, מדבבת, עורכת, יוצרת תוכן ומפיקת טלוויזיה. כיום מדריכה אקדמית באוניברסיטה הפתוחה.
