מה חסר בתפיסת הביטחון של ישראל. כיצד אחרי 76 שנות קיום, ניצחונות צבאיים מרשימים והשקעות אינסופיות בבניית צבא גדול ומצויד היטב, חיל אוויר מהחזקים בעולם, לווייני ביון שמשייטים בחלל, שירותי מודיעין מתוחכמים שיודעים הכול ויכולות אסטרטגיות שיש רק למעצמות ספורות, המפעל הציוני עדיין לא הצליח לעמוד במשימת היסוד שלו - מתן מקלט בטוח ליהודים?
מתקפת 7 באוקטובר חשפה את תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל במערומיה. המחדל לא היה נקודתי בלבד. הוא היה גם תוצאה של תהליך ארוך שנים, שמתגלה שלב אחר שלב במֵעֵבֶר לקיר הברזל.
ישראל, קובע פרופ' אורי בר־יוסף, ממשיכה לחיות תחת איומים כבדים לא בשל היעדר עוצמה צבאית, אלא בגלל סירובה העיקש להגיע להסדרים מדיניים על בסיס הנוסחה הבינלאומית לפתרון הסכסוך הישראלי־ערבי. הסדרים כאלה יְיַצְּרוּ סטטוס קוו שיצמצם את המוטיבציה ואת היכולת של הגורמים השונים במזרח התיכון לפגוע בביטחונה של ישראל. מזה 57 שנים, מאז מלחמת ששת הימים, ישראל עומדת בפני שתי אפשרויות: החזרת השטחים שנכבשו באותה מלחמה תמורת סיום הסכסוך, או המשך הכיבוש והמשך הסכסוך על המחיר הכבד הגלום בהם. מתקפת 7 באוקטובר הביאה לרגע ההכרעה.
הספר 'מֵעֵבֶר לקיר הברזל' מסביר בצורה ברורה מדוע יש לבחור באפשרות הראשונה.
פרופסור (אמריטוס) אורי בר־יוסף לימד במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. 'התאוששות' הוא ספרו התשיעי, ומצטרף לשורת מחקריו פורצי הדרך על מלחמת יום הכיפורים שהתפרסמו ב'הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה' (זמורה־ביתן, 2001) 'המלאך: אשרף מרואן, המוסד ומלחמת יום כיפור' (זמורה־ביתן, 2011) ו'מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים' (דביר, 2021).
