קסמו הייחודי של הספר טמון בתמימותו, ובתמימותה הספרותית של המחברת שזהו רומן הביכורים שלה. שוורצנבך מפגינה בו קרבה עצומה וכמעט בלתי נפרדת מהווייתה שלה – לדמויותיה: הרגשות שלהן, הרגשנות והרחמים העצמיים שלהן - שהם גם נושאו המהותי של הרומן, ואילו עלילתו בעצם נטולת חשיבות. זהו ספר חשוף וחושף, פגיע וחסר שריוֹן ספרותי: אנמארי שוורצנבך כותבת ללא הגנוֹת. וזה מרהיב כמו שזה נשמע.
כבר בהופעת הבכורה הספרותית שלה אפשר לזהות אצל שוורצנבך את ההצדקה לפרסומה. הספר - עם כל הדכדוך שבו - אפוף עליצות ואופטימי, והקטעים המוצלחים ביותר שבו מזכירים את הרומן "זִ'יל וזִ'ים" מאת אַנְרִי-פְּיֶיר רוֹשֶה. אנמארי היא כל הדמויות בספר והיא גם אף אחת מהן.