גלריית בית יד לבנים:

פואטיקאמרה

נורית בהונקר / סיגל זהבי פתיחה: 27.6.19, יום חמישי, 18:30
נעילה: 19.7.19
אוצר: מילוא שור 

יורם מארק-רייך

אתר כדאי לדעת

_{ההזמנה לתערוכה}
 

בגלריית יד לבנים ברחוב הירקון 48 בחיפה, תוצג החל מ-27 ביוני תערוכתן המשותפת של הצלמת נורית בהונקר והמשוררת סיגל זהבי – 'פואטיקאמרה': מפגשים בין צילום לשירה.

בערב ההשקה, חמישי, 27.6, בשעה 18:30, יתקים מופע באולם הסמוך לתערוכה, בהשתתפות הצלמת והמשוררת. במופע יוקרנו כל המיצגים (שלחלקם שותפים גם צלמים ומשוררים אורחים), והשתיים תשתפנה את הקהל במחשבות על צילום, על שירה ועל תהליכי היצירה.

תערוכה זו היא פרי יצירתן של צלמת ומשוררת, שתי אמניות, המשתפות פעולה באופן הדוק וּממושך, ובוחנות ב"מעבדה" הפרטית שלהן את חומרי הגלם שברשותן. באופן זה הרחיבה כל אחת את גבולות הז'אנר שלה-עצמה, ויחד נוצרה אמנות חדשה: פואטיקאמרה.

פואטיקאמרה היא דיאלוג אחר בין צילום לשירה. בתחילתו של הדיאלוג נכתב שיר מתוך רצון להעניק פרשנות לתצלום מסוים. לעתים נוצר תצלום, מתוך רצון להעניק לשיר מסוים דימוי חזותי. בהמשך, בעזרת תנועות מינימאליות של וידאו, נשזרים התצלום והשיר זה בזה ומתקבל מיצג וידאו, קולנוע פיוטי. כך נמחק הפער בין אמנות לינארית (שירה) לבין אמנות במרחב (צילום).
 

_{נורית בהונקר (משמאל), סיגל זהבי. צילום: נורית בהונקר}

בתערוכה מוזמן הקהל למסך הטלוויזיה, שם יוכל לצפות בתצלום, ההולך ונגלה, ובה בעת  להאזין לשיר. בנוסף, מוזמן הקהל ליהנות מאותן היצירות, המופיעות במיצג, כשהן תלויות על הקיר. בכל יצירה שכזו יש תצלום ושיר, המתכתבים זה עם זה.

בתערוכה מוצגות מספר יצירות מהסידרה השנייה של פואטיקאמרה - 'בלי איפור' – סידרה, המוקדשת לנשים, למערכות היחסים בינן לבין העולם ובינן לבין עצמן. הסידרה הקודמת, הראשונה, הוצגה במוזיאון החאן בחדרה ומול קהלים שונים ברחבי הארץ. בחודשים הקרובים ניתן לצפות בפואטיקאמרה גם בגלריה Art and About בעמק חפר.

נורית בהונקר הגיעה אל הצילום אחרי שנים בהן עבדה כמעצבת פנים ושילבה בין אהבתה לחומרים ולצבעים לבין ניסיונה הממושך בעולם ההייטק כבוגרת מדעי המחשב. תצלומיה אינם מבוימים. יש בהם, כבשירו של אלתרמן, רגע של הולדת. נוכחותה מורגשת בכל תצלום, באופן שמעלה את המחשבה, שהיא לא "לוקחת" תמונות, אלא מצטרפת אליהן. ניכר, שנורית אינה מחפשת לצלם את "התמונה שמעולם לא צולמה", ודווקא מתוך צניעות זו, מאהבת האדם שבה ומהתשוקה המתמדת לגלות את היומיום באור חדש, תצלומיה ניחנים באותנטיות נוגעת ללב.

סיגל זהבי בוגרת תואר ראשון ושני בספרות באוניברסיטת חיפה. מרצה לספרות בקהילה. בהקדמה לספר שיריה, כתב המשורר והעורך עמוס לויתן, כי ספרה 'חמש שיחות שלא נענו' מפתיע בתפיסתו ובשיריו: "חמש קריאות אל העולם, שנותרו בלא מענה. אין הן טרוניות על העולם, ברוח הזמן, אלא תהיות, שאולי אין עליהן תשובה. ודווקא מתוך אי המענה הזה, מתוך העמידה הבלבדית כל כך של המשוררת, היא משיגה מידה רבה של חירות. מה ששובה את הלב ומעורר את הסקרנות הם אירוניה עצמית, שנינה והומור, המצויים בשפע בשירים". בימים אלה שוקדת סיגל על ספר השירה השני שלה, והפעם בעריכת המשורר אלי אליהו.
 

_{פואטיקאמרה בגלריה עמק חפר. צילום: נורית בהונקר}

מה מזמין שירה וצילום למפגש משותף?

המבט של משורר וצלם הוא מבט דומה – שניהם בה בעת רואים את העולם, אבל גם רואים את הסמליות שבו. לכן שיר ותצלום תמיד יישארו לא לגמרי מפוענחים. לכן, תמיד, הם יצפנו איזה סוד. המבט שלהם דומה גם משום ששניהם מנסים ללכוד את הרגע – המשורר באמצעות המילה והצלם באמצעות האור...

בנוסף, הצילום והשירה הם מצד אחד - אמנויות חיות, ומצד שני – אמנויות מתות:

הצילום – יש בו הרגע החי, האמיתי, סוג של ראיה, ומצד שני אין מת ממנו, כי הרגע הזה היה ונגמר.

השירה – מצד אחד היא מתה, שהרי שירה היא (לכאורה) לא יותר מאשר אוסף של סימנים על דף, אותיות (היא לא מפעילה את החושים כמו באמנויות אחרות – מחול, פיסול, מוסיקה, תיאטרון... למעט חוש הראייה, שרואה רק סימנים לדבר האמיתי). ומצד שני, השירה חיה ואמיתית, משום שכדי להבין אותה הקורא פועל, יוצר בדמיונו תמונות, יוצק לתוכן משמעות ומתרגש.

יש גם שוני מהותי בין צילום לשירה, והוא שצילום הוא אמנות במרחב, ושירה היא אמנות לינארית: את רואה את התצלום כולו, ורק אח"כ בוחנת את הפרטים שלו, בעוד שבשיר את קוראת מילה מילה, מתקדמת לפי שורות ובתים, עד שאת מגיעה לסוף.
 

מבחן עץ המנדרינות

מבחן עץ המנדרינות

אִם סָפֵק יְדַקֵּר אֶת לִבְּכֶם

לְהַעֲרִיךְ אֶת חַיַּי, אִם לָאו,

קְחוּנִי, יְלָדָי, לְהַבִּיט

בָּעֵץ הֶהָרֶה פֵּירוֹתָיו.

וּמוּל הַכְּתֻמִּים הָאֵלֶּה

שֶׁאוֹר יוֹם מְגַלֶּה חֶמְדָּתָם

תִּתְעוֹרֵר בִּי אוֹתָהּ יַלְדָּה

שֶׁאֲנִי שֶׁהָיִיתִי מִזְּמַן.

וְאִם אֲחַיֵּךְ נְבוֹכָה

מוּל הַיֹּפִי הַזֶּה, הַפָּשׁוּט

תֵּדְעוּ בֶּאֱמֶת וּבְתָּמִים

 שֶׁאֵינֶנִּי רוֹצָה לָמוּת.

מילות השיר 'מבחן עץ המנדרינות'

כיצד נוצרה פואטיקאמרה?

אנחנו חברות כבר שנים, ויש לנו תחומי עניין דומים. יום אחד חשבנו ללכת יחד לקורס, שישפר את המיומנות שלנו בקריאת תצלומים. מאחר שלא מצאנו קורס כזה, החלטנו ללמד את עצמנו. קבענו להיפגש אחת לשבוע ביום קבוע ובשעה קבועה, בבית, להתבונן יחד בתצלומים ולהגיב להם, כל אחת מכל בחינה שהיא. כך היה, ולא זו בלבד שהרגשנו שהקריאה שלנו משתפרת, אלא שהתפתחו בינינו שיחות עומק מרתקות. באחת הפגישות התעכבנו על הכותרות שניתנות לתצלומים. לעתים הכותרת אנמית: למשל, בתצלום רואים עץ זית בשטח פנוי, והכותרת - "עץ זית". אולם לעתים הכותרת מתכתבת עם התצלום בדרך מתוחכמת, ונוצר ביניהם חשמל. עברנו על פני תצלומים רבים והתמקדנו בקשר בינם לבין הכותרת, וכשראינו כמה זה מרגש אותנו התחלנו לטוות רעיון לפרויקט משותף: הוצאה לאור של ספר, שבו בכל דף יהיה תצלום של נורית לצד שיר של סיגל. החלטנו, שהשיר ייכתב מתוך התבוננות בתצלום מסוים, וינסה לתת לו פרשנות וקול.

יש הרבה ספרים כאלה, אלא שבמרביתם החיבור בין השיר לתצלום נעשה בדיעבד: מישהו צילם, מישהו כתב שיר, ומאוחר יותר הוחלט לחבר ביניהם, בדרך כלל על רקע תמטי, למשל, משום ששניהם עוסקים בטבע.

הבנו, שהחיבור של צילום ושירה הוא משמעותי, כאשר האחד מיילד את השני. הייחודיות שלנו היא בעובדה, שזאת יצירה משותפת: לרוב, השיר נכתב מתוך התבוננות בתצלום, ומתוך ניסיון להעניק לדמות שבו או לדומם שבו קול. לעתים, נורית צילמה בהשראה של שיר שקראה ונגע ללבה, ובכך העניקה לשיר דימוי חזותי.
 

קהל צופה במיצג וידיאו של פואטיקארה. צילום: אלבום פרטי

לאט לאט יצרנו זוגות כאלה – תצלום ושיר שנוצרו האחד בעקבות השני. כדי לדעת אם הפעולה שאנחנו עושות ראויה, קבענו לעצמנו שלוש בדיקות: ראשית, האם התצלום יכול לעמוד בפני עצמו? שנית, האם השיר יכול לעמוד בפני עצמו? ושלישית, האם השלם שהתקבל גדול מסך חלקיו? נוכחנו לדעת, שהיצירה עומדת בכל הבדיקות הללו, והיינו מרוצות, אבל לא שבעות רצון... חיפשנו דרך שתצלום ושיר ישתלבו זה בזה, כאילו היו גוף אחד. שאפנו לכך, שכל אחת מהאמנויות תפעל את פעולתה על השנייה בו זמנית ושהמתבונן ייחשף לתמונה במקביל להאזנה שלו לשיר.

בנקודה זו הבנו, שאנחנו חייבות שחקן חיזוק נוסף, ובחרנו בווידאו, שיגשר על השוני בין אמנות במרחב לאמנות לינארית. נורית למדה והתמקצעה בתוכנה של עריכת וידאו, ומכאן ואילך השמיים נפתחו. מאז, כשיש לנו זוג כזה, תצלום ושיר, אנחנו יושבות ומביימות את המיצג. חשוב לנו שהשחקנים העיקריים יישארו הצילום והשירה, ושהווידאו יבצע את המינימום הדרוש כדי לחבר ביניהם. בהמשך אנחנו מקליטות את סיגל קוראת את השיר בקולה ומראות מילים בכתב ידה (לצורך האותנטיות והקשר החי עם הצופה).

ומה התוכניות להמשך?

בחזון שלנו, פואטיקאמרה אינה רק שדה היצירה הפרטי של נורית וסיגל. בעינינו, פואטיקאמרה היא פלטפורמה, שדה, שאליו מוזמנים משוררים וצלמים ליצירה משותפת. לשמחתנו, כבר בסידרה השנייה, זו שמוצגת כעת, אירחנו צלמת וארבעה משוררים נפלאים. זו זכות גדולה לארח יוצרים, ואנחנו נרגשות ומודות על כך.

בימים אלו אנחנו מתחילות את העבודה על הסידרה השלישית. לא נגלה במה הסידרה עוסקת, אך נאמר, שהסלון של פואטיקאמרה מארח יוצרים נוספים, וכי התנועה היפה הזו צוברת תאוצה.



לינק למיצג וידיאו של פאטיקאמרה ביוטיוב:  https://youtu.be/zNs6ZhJff7Q