גלריה עין הוד:

רוז בר- נור / שיברי זיכרון

Rose Bar-Nur / Fragments of Memory

אוצרת: דניאלה טלמור

פתיחה: שבת, 31.8.19, בשעה 12:30
נעילה: 18.9.19 

יורם מארק-רייך

אתר כדאי לדעת

_{ההזמנה לתערוכה}

בגלריית עין הוד מוצגת תערוכתה של האמנית רוז בר-נור – 'שיברי זיכרון'. רוז היא ציירת אוטודידקטית. במקביל למלאכת הציור, התופסת מקום מרכזי במהלך חייה, היא לימדה במשך כמה עשורים אדריכלות ועיצוב פנים במוסדות אקדמיים. בשנקר, בביה"ס הגבוה להנדסה ולעיצוב, במכללות אורט ובמכללה האקדמית באשקלון.    

רוז נולדה בעיר עתירת תרבות, עתיקה ויפיפייה, במה שהיה פעם ברית המועצות וכיום אוקריינה – לבוב, להורים מהנדסים. היא מספרת: "גרנו באזור מוקף בניינים עתיקים ומפוארים שייצגו את כל סגנונות הבנייה מהרנסנאס והלאה. עמודים וכותרות, פסלי קרייטידות בפתחי בניינים, גמלונים, תבליטים וציורים מעטרים את החלונות והשערים."

"כילדה, הייתי מסתובבת פעורת פה, שעות על גבי שעות, מתבוננת במוזיאון הפתוח הזה, בין הגן או ביה"ס לבית, או סתם מעבירה את הזמן ומשוטטת לי, שכן הוריי לא הגבילו אותי, ומגיל צעיר ביותר הייתי עצמאית לגמרי. בעצם חייתי בתוך מופע ארכיטקטוני, אמנותי. ניכסתי לי את העיר כמוזיאון הפרטי שלי."

"בין אם בהשראת המראות אליהם נחשפתי ובין אם לא, אבל בבית לעת ערב נהגתי לבקש מאמי לצייר בשבילי. היא הייתה מציירת לי, ככל יכולתה, פרחים סכמאטיים עם ארבעה-חמישה עלי כותרת על גבעול דק. צליל רשרוש חוד העיפרון במגעו עם הנייר הילך עלי קסמים הרבה מעבר לציורים עצמם."
 

_{מתוך התערוכה. צילומים: פטר בר-נור}

כאשר מלאו לה ארבע, רשמו אותה לגן חדש. כאשר הגיעה לשם, החל לבה לדפוק בעוצמה. "על הקירות מסביב, הבחנתי בציורים צבעוניים ענקיים (במונחים של בת ארבע) שתיארו סצנות מאגדות עם. באותו רגע חלפה בראשי מחשבה: אני חייבת לצייר אגדות ככה, לכשאהיה גדולה."

האהבה העזה לעולם הציור, גם הפגיש אותה לראשונה באנטישמיות בוטה. "בכיתה ה' הייתה לי מורה לאמנות, שהטילה עלינו לצייר ציור כל שהוא כעבודת בית. שמי הלך כבר אז לפני, כ"מוכשרת" ולכן חמש חברות שלי ביקשו ממני לצייר עבורן את המשימה. ללא קושי ומתוך אהבה גדולה ציירתי ששה ציורים דומים להפליא אותם הגשנו למורה, כל אחת תחת שמה. חברותיי קיבלו את הציון הגבוה האפשרי ואילו אני קיבלתי ציון בינוני. היה ברור לכולנו כי המדובר בשנאת יהודים, מאחר ובנה של המורה שלמד גם בכיתתנו נהג לא פעם להתבטא בצורה אנטישמית. אפילו כילדים הבנו, חברותי ואני, שכנראה זה בא מהבית. מאוכזבת, פניתי להורי וביקשתי ללמוד בבית ספר ערב לציור, בלבוב. התקבלתי ושמחתי מאד. שם, המנחה של כיתת האמן הייתה מתעכבת ליד כל תלמיד, מסבירה ומתקנת, עוזרת. הבחנתי שעלי היא נוטה לדלג. כששאלתי אותה לסיבת ההתעלמות, ענתה לי, שחבל לה לבזבז את זמנה על יהודים".
 

רוז בר-נור

אבל רוז הקטנה לא נשברה. בגיל 13 עלתה עם משפחתה ארצה, למרכז קליטה בכפר גבירול. הם התגוררו בשכונת קרוואנים, סביבה ארכיטקטונית שונה ממה שהורגלה אליו עד אז. את בעיות התקשורת עם הסביבה האנושית בבתי הספר או הפנימיה הדתית ביניהם התגלגלה, פתרה באמצעות ציור לפי הזמנה של דיוקנאות חבריה לכיתה, או דמויות קומיקס בהשראת וולט דיסני. רוז: "זכיתי להצלחה מסחררת, חילקתי את 'יצירותיי', ובכך קיבלתי מעט יחס מכובד והכרה בנוכחותי מצד בני הארץ. בהיעדר ידיעת עברית, הציור תפס את כל שעות הישיבה שלי בבית הספר. הכי אהבתי בתקופה זו את השהות בפנימייה הדתית, שהייתה לבנות בלבד."

כעבור חצי שנה, הבחינו גם הוריה באהבת הציור שלה, שכן היא מילאה בהם מחברות שלמות. בעצה עם חברים, החליטו לרשום אותה לביה"ס לאמנויות, ע"ש תלמה ילין. במשך שנתיים, נסעה כל בוקר מראשל"צ ללימודים. החסכים בשפה לא הפריעו לה ללמוד ציור, לצייר וליהנות. בתום שנתיים של אוירה אמנותית, הוריה החליטו שהילדה צריכה מקצוע של ממש ובעצת אחיתופל של מומחה לחינוך מטעם עצמו, רשמו אותה לבי"ס שבו "רק לומדים ולא רוקדים ומקשקשים שטויות". היה זה בי"ס מקצועי ביפו, שם למדה שרטוט מכונות. אך חיידק הציור לא נתן לה מנוחה גם שם. היא ייצגה את ביה"ס בתחרות ארצית של אמנים צעירים וציור שלה זכה במקום הראשון.

רוז: "הצורך לצייר בער בי ולא נתן מנוח. הוריי ניאותו לרשום אותי ללמוד ב'מכון לאמנות' בבת ים. הלכתי עם תיק עבודות גדול, להערכה, והתקבלתי לשיעורי השנה השנייה."

אלא שזה לא היה פשוט כל כך. הנושא בשנה השנייה היה רישום עירום. רוז: "אני, נערה ביישנית בת 15, כולם סביבי מעל גיל צבא, עומדת מול מודל עירום של אישה וצריכה לצייר. בקושי רב התגברתי על המבוכה. בסמסטר השני, הופיע דוגמן – גבר. את מבוכתי המתמשכת פתר אבי, לאחר שהציץ בתיק העבודות שלי, כפי שנהג לעשות כדי לבדוק מה אני עושה. הוא הודיע לי חגיגית שאין צורך להמשיך ללמוד ציור. די בקלות הסכמתי אתו."
אביה של רוז היה מהנדס ממציא. זה בא לידי ביטוי גם בבית. הוא הקים מעין 'מפעל משפחתי' חדש. קנה מסגרות עץ, קנה בדים, מתח אותם והטיל על בתו לצייר עליהם. על כל ציור הוא הבטיח לה שכר שווה ערך לשכר נוער. הנושאים נבחרו לרוב על ידי ההורים. לעתים היא קיבלה חופש לבחור נושא, אך חלק מהציורים הללו הושמדו על ידי הוריה, מחוסר עניין. רוז: "מכיוון שציורי הפכו לרכושם, הם גם חולקו לאנשים כמתנות לפי שיקוליהם. הייתי חייבת לצייר ציור לכל אירוע של חברי הוריי."

ה'מפעל המשפחתי' הזה נסגר בהגיעה של רוז לגיל 19, עם עזיבתה את הבית. "מרגע היציאה לחופשי, החלטתי שיותר אני לא נוגעת בבד ציור. אז כבר למדתי עיצוב תעשייתי ב-HIT חולון. שם היה הרבה עיסוק בתלת מימד ומפעם לפעם נגענו גם בדו מימד. הציור מאד חסר לי. בשלב מסוים עברתי ללמוד אדריכלות, תחום עניין חדש. בהמשך, התגלגלתי להוראה והפכתי למרצה לאדריכלות ועיצוב פנים במכללות שונות. במקביל, השלמתי תארים באמנות והוראה. לא עמדתי בהבטחתי החגיגית, ומדי פעם הוצאתי מתחת ידי ציור או שניים, בהתאם לנסיבות. ציורים שזכו להשתתף בתערוכות קבוצתיות אחדות ואף נמכרו.
 

כאדם פרפקציוניסט ומשקיען, העיסוק בהכנות ושעות הוראה המרובות, ינקו ממנה את כל מרצה. "הייתי שקועה טוטאלית במלאכת הוראת העיצוב והאדריכלות, על כל עולם ההיבטים שלה. אמנם ציירתי כמה עבודות פה ושם, אך למרות התוצאות הטובות, היה לזה טעם של תחביב לא מחייב. עיסוק שולי."

רוז, מתי בעצם חל אצלך השינוי הגדול?

"לפני שנה הגעתי לתובנה, שאם לא עכשיו – אז לעולם לא... עצרתי את רוטינת חיי ועשיתי רי-סטארט, עם חישוב מסלול מחדש. החלטתי להקדיש את כל מרצי ותשומת לבי לאמנות שלי. חדר בביתי הפך לסטודיו."

תארי את אופן עבודתך. ממתינה למוזה?

"הכנסתי את עצמי לשגרת עבודה, מבלי לחכות למוזה. יום עבודה מול הבד בסטודיו הוא יום עבודה לכל דבר. בדרך כלל אני מתכננת בערב את מה שאני מתכוונת לעשות למחרת. אני אוהבת ונהנית מהתהליך. כל העת מגלה משהו חדש – עם כל כמה שזה נשמע בנאלי, על המדיום, הטכניקה, על האמנות ועל עצמי. האופן בו אני אוחזת במכחול ומניפה או מלטפת את הבד, שילוב וערבוב הצבעים ועד הדיאלוג הרוחני שלי עם הבד."

"אני לא אוהבת לשכפל נושאים. כל תמונה היא נושא שממצא את עצמו. יכול להיות שבעוד זמן מה אומר את ההיפך, אבל נכון לעכשיו, כך אני חשה. אני מסיימת ציור –נושא ועוברת למשהו אחר. כרגע, כמו קפיץ מכווץ שהשתרר, אני רוצה לטעום מכל דבר."

"השלב המכריע בעבודה שלי הוא ההתחלה. לפני שאני נוגעת בדף או בבד, אני קוראת חומר, מנתחת את הנושא. אח"כ עוברת לשלב התכנוני, קומפוזיציה רצויה, גמה וסולם צבעים, טקסטורות ראויות וכדומה. לעתים אני מגלה בחיוך עקבות של המרצה שבי בשלב הזה. רק לאחר יישוב הסוגיות הללו אני פונה אל הקנבס."
 

מה מאפיין את יצירותייך?

"בציוריי אני נוהגת ואוהבת לרדת לפרטים. לכן אני מוצאת את עצמי לעתים ניצבת מול אותה דילמה נצחית: מתי ואיפה להפסיק?. אני מנסה להנחות את עצמי על דרך עקרון התמצות האמנותי, איפה ההוספה גורעת? איך לא להגזים בפרטים לא רלוונטיים, בצבע? איך להימנע מ'רעש' חזותי?"

"מבחינת התכנים, כל ציור הוא סיפור. וכל סיפור שהועלה על הבד, הוא סיפור אישי שלי. השאיפה שלי היא להגיע לנקודות השקה עם הצופה. הייתי שמחה לעורר בו או בה צורך 'להתאחד' עם הציור, להרגיש אותו, לגרות את חשיבתו. שכן מחקרים מראים שזמן התייחסות של צופה ליצירה נמדד בשניות ספורות."

מה מסתתר מאחורי שם התערוכה?

"השם לתערוכה נהגה על ידי דניאלה טלמור, האוצרת שלי. בעת מיון העבודות בביתי, עיניה נחו על אחד הבדים: ציור שמן עם כלי זכוכית, חלקם שבורים, בסגנון 'טבע דומם'. מבלי להסיר את מבטה, סיננה בין שפתיה: שיברי זיכרון... סקרתי את כל העבודות שבחרה להציג ומצאתי את החוט המקשר. כל אחת מהן נולדה בעקבות וכפיסת זיכרון שלי."

איך נולד הקשר עם האוצרת דניאלה טלמור?

"המפגש עם דניאלה החיפאית, הרחוקה כ -150 ק"מ ממני, היה ציון דרך וגם ברכה בעבורי. אין לי ספק, שלולא המיומנות, המקצועיות, הרגישות האנושית והאמנותית שלה, לא הייתי ניצבת במקום בו אני מצויה עכשיו. לאורך כל ליווי תהליך בניית התערוכה, היא הפגינה ענייניות ביקורתית בונה, מעורבת בקשב."

ואיך נולדה התערוכה הנוכחית?

"כשדניאלה הציעה לי לערוך את התערוכה באזור חיפה, תחילה הוכיתי בתדהמה מחמת המרחק, אך מיד תחושת הדז'ה וו, השתלטה עלי. לפני שנים תכננתי לעבור לעיר אחרת, במרכז. בני בן העשר אז, שהעריץ את מכבי חיפה, היה מוכן להתנתק מהכול ולעבור לחיפה. גם אני בחלומותיי הכמוסים בחרתי בעיר הציורית והמיוחדת הזו כבית. אך, המעבר לא התאפשר בסופו של דבר."

"בתחילת חורף 2018, כשכבר הייתי שקועה בציור, שאלה אותי חברה, מתי בכוונתי להציג. אני פירשתי את שאלתה כפשוטה והשבתי בהתרסה, מבלי לחשוב פעמיים: "בספטמבר!". וכך, מבלי משים, נפל הפור. מאותו רגע הרגשתי מחויבת. החברה שאלה היכן? ואני לא ידעתי מה לענות. אבל שינסתי מותניים ועבדתי בטירוף, יותר כדי לעמוד במילתי מול עצמי. לפני מספר חודשים, כשפניתי לדניאלה, הצהרתי שאני מרגישה מוכנה."

הציורים מיועדים למכירה?

"כן. כשמיעטתי לצייר, היה לי קשה להיפרד מציוריי. עם ריבוי העבודות, חל שינוי בגישה. אני מאמינה שעבודת אמנות חיה ונושמת רק כשהיא 'מחוץ למגירה'. זה השלב השני, המאגי, של עבודת האמן. בחירת הרוכש בציור שלי יוצרת בינינו מעין שותפות, המתקת סוד. לכן גם אינני מגדירה את עבודותיי כאילוסטרציות. הן לא נועדו רק כדי לקשט קיר. הן מעבירות חלק מהנשמה שלי שהעברתי דרך המכחול שבין אצבעותיי אל הבד. משום כך אני גם מחוברת רגשית לעבודותיי, אבל באופן פרדוקסאלי, אין לי בעיה להיפרד מהן, כי הן כמו ציפור שעפה לה מהקן אל גורלה, ואני שמחה אם מצאה לה בית ראוי."

 

דבר האוצרת / דניאלה טלמור

הדימויים בציוריה של רוז בר-נור מקורם בנופים ואובייקטים אשר נחרטו בזיכרונה וזוכים כעת לאינטרפרטציה אישית. הציורים הצבעוניים, ריאליסטיים ביסודם, מביאים לידי ביטוי יכולת ציורית מרשימה. בציורים נופים אורבניים כחזיתות של בתים, חלונות, נופים, טבע דומם לצד תפנים של בית אותו היא מכנה הסעודה האחרונה. בד בבד עם מלאכת הציור התופסת מקום מרכזי במהלך חייה לימדה בר-נור במהלך כמה עשורים אדריכלות ועיצוב פנים במוסדות אקדמיים, בשנקר, בי"ס הגבוה להנדסה ולעיצוב, במכללות אורט ובמכללה האקדמית באשקלון. 
 

בסטודיו של בר-נור לובשים רעיונותיה עור וגידים, צבע, השראה ואווירה. כאשר הם קמים לחיים חודרים לתוכם רכיבים מתוך חייה של האמנית, לצד צורות ואסוציאציות שמקורן במלאכת הציור. כך עולים על הבד מראות מרהיבים בווריאציות שונות בשפע של גווניה קשת. המציאות החדשה המתהווה ביצירות אלה קוראת דרור לצורות השונות, בעוד היוצרת שלהם שומרת על כתב יד אופייני המייחד את יצירתה, ומשמש לה ככלי ביטוי עצמי בלתי אמצעי.

עבודותיה מייצרות יופי שוקק חיים. הן הולמות בצופה אך במקביל גם חותרות לעורר בו הנאה אסתטית, כמו מוזיקה טובה שיכולה לצרום ולענג בעת ובעונה אחת. הציורים הללו הם הפרטיטורה המוזיקלית של האמנית המזמינה את הצופה להתנועע על גבי משטח הציור, על פני הרמוניות של משפחות צבע המונחות לצד דיסהרמוניות של קונטרסטים צבעוניים.