בבית יד לבנים תוצג במשך 3 שבועות תערוכת הציורים הנאיביים של האמנית החיפאית נירה לב – ''ילדות בחיפה''. הציור הכי ותיק בתערוכה מתאר את קומנדו ארמון, ובו מופיעה נירה בדמותה בת ה-16. ציור זה גם מופיע על ההזמנה. אוצר התערוכה הוא האמן מילוא שור.
נירה לב עבדה במשך שנים רבות בעיריית חיפה. היא שימשה בתור הסגנית ויד ימינה של גלילה פגי זאבי, מנהלת אגף התרבות. מאחוריה הישגים רבים, אבל אם היא תגיע לגן עדן, הרי שזה יהיה בעקבות פרויקט שהיא יזמה והקימה לרווחת הורי חיילים שמאושפזים בבי"ח רמב"ם. נירה פנתה לחברים טובים שלה ושל בעלה, והם תרמו כספים, רהיטים ואביזרים לבניית משכן של 6 חדרים מאובזרים ומרוהטים, ברמה של בית מלון, לשימושם של הורי החיילים הפצועים.
נירה לב בסטודיו שלה. צילום נעמי צור
נירה היא ציירת בסגנון נאיבי, שמציירת את זיכרונות הילדות והנערות שלה מחיפה, תוך שהיא מנציחה סמלים חיפאים כמו בית השעון עם החנויות שהיו סביבו, הטכניון הישן, בית הספר חוגים בו למדה, הגנים הבהאים, בריכת בת גלים, יום זריקות בבית הספר, טכס חג השבועות, גן בנימין עם האיילה בכלוב, בית הקרנות, מגדל המים ברחוב מסדה, המצעד של אחד במאי, בריכת בת גלים עם הקזינו והחיילים הבריטים שהיו מגיעים לבלות שם, ועוד ועוד.
את הציורים מציירת נירה מהזיכרון. חשוב לה לציין שהכול מהזיכרון, והיות וכך היא מרשה לעצמה לא להיצמד אל העובדות. הציורים מתמקדים בעולמה הפרטי, זיכרונותיה מימי ילדותה ועלומיה בחיפה. ציוריה מלאים בחפצים ודמויות הסובבים את עולמה, כאשר חלק מהם חוזרים ומופיעים כמעט בכל ציור וציור. בכל ציור נוף של חיפה מופיעים הגן הבהאי והלבניות של מפרץ חיפה. הציורים משחזרים מראות, טעמים וריחות של פעם. נוסטלגיה אישית שתדבר אל כל מי שגדל או התגורר בחיפה של שנות הארבעים והחמישים.
ציוריה מוצגים באופן קבוע בגלריה ג''ינה לציורים נאיביים ברחוב דיזנגוף בתל אביב. דן צ''יל, הבעלים של הגלריה, שהוא גם שופט בינלאומי לציורים בסגנון זה, יפתח את התערוכה.
נירה: "אף פעם לא עזבתי את חיפה מאז שנולדתי בה. אני כל כך אוהבת את העיר שלי, ואני מחבקת אותה באמצעות הציורים שלי. חיפה בה גדלתי היתה חיפה האדומה, עיר של פועלים. אבא שלי היה מפא"יניק שרוף. יש לי ציור של 1 במאי שאבא נושא אותי על כתפיים. אני מכירה כל אבן בחיפה."
"היתה לי ילדות מאושרת, מחבקת. לא היה גרוש בבית, גדלתי במשפחה של פועלים, והחינוך שקיבלתי הוא שאם יש קצת כסף אז קונים ספר או הולכים לתיאטרון. אבא היה פקיד בלשכת המס, ואימא היתה עקרת בית כמו כל האימהות של פעם. גרתי בתחילת רחוב הילל 3 לכיוון בלפור. יונה יהב התגורר בקצה השני של הרחוב."
זו היתה דירת מגורים גדולה. ההורים היו חברי ההגנה, והדירה ההיא נמסרה להם ככיסוי לפעילות המחתרתית שהתקיימה בחדריו. בחדר הילדים היה סליק בתוך ארון הבגדים. חפרו אותו בלילה, ובבוקר בעל הבית לא הבין מאיפה צצה כל כך הרבה אדמה בחצר. כל גדולי ההגנה הגיעו לשם, ביניהם יעקב דורי ואיסר בארי. הילדה נירה היתה נוכחת בכל הישיבות החשובות, ישובה על ברכיהם. כיום הדירה שייכת לחברה להגנת הטבע, ונירה משתוקקת להגיע לדירה ולהציץ בסליק.
נירה: "זכיתי לחינוך סוציאליסטי לגמרי. החיים שלי התחלקו בין התנועה המאוחדת, לבין הקיבוצים בהם גרו הסבא והסבתא שלי והדודים. גדלתי בעיר, אבל בכל חופשה מבית הספר ארזו לי מזוודה ואני ביליתי אצלם. זה היה חלק מאוד נכבד מהחיים שלי, חלק מאוד יפה, ואני מרבה לצייר זיכרונות מאז. אלה הדברים שעיצבו אותי. זה היה כיף גדול ולא רציתי לחזור משם."
בקיבוץ גבעת השלושה הרבתה להתרועע עם בת דודתה יעל שהיתה בת גילה, אחותו של בן הדוד אורי ליפשיץ ז"ל, הצייר הנודע. במשפחתה של לב, מצד אמה, גדלו ציירים רבים. המפורסם שבהם הוא בן דודה, אורי ליפשיץ. בשנת 2010 התקיימה תערוכה קבוצתית, וליתר דיוק משפחתית, בהשתתפות אורי ליפשיץ, נירה לב ושאר ציירי המשפחה. התערוכה הוצגה בקיבוץ מעוז חיים, שם מתגורר קרוב המשפחה הפסל אסף ליפשיץ, ונקראה ''צופן גנטי''.
"בתקופת הפילוגים בקיבוצים, גם בני המשפחה שלי התפצלו. באמצע חדר האוכל בנו חומה. ממש חומת ברלין. בצד אחד חברי מפא"י, וצד שני חברי מפ"ם. בבוקר הייתי הולכת לאכול עם בן דודי אורי ליפשיץ בצד של מפ"ם. בצהרים, כשהגעתי, המטפלת אמרה לי שאם בבוקר אכלתי במפ"ם, אז עכשיו אני צריכה לאכול בצד של מפא"י. בעיתון של התק"ם התפרסמה כתבה גדולה, והציור שלי על הנושא פורסם שם. מאז הפילוג, למיטב ידיעתי שום אמן או צייר או זמר לא הנציח את הפילוג שהיה קרע כל כך גדול בישוב. הצגתי תערוכה במוזיאון נחושתן באשדות יעקב מאוחד. המבקרים עמדו ליד הציור הזה, והחומה שבציור היכתה להם בבטן."
ציורים של נירה מקשטים בתים בישראל וגם בארצות אחרות. נירה: "הציור של אימא שלי והגפילטע פיש נסע לאריזונה. אותו קונה הגיע ארצה מאוחר יותר ורכש גם את הציור של רחוב הלל שלוש. אני לא מצליחה לצייר מחדש ציורים שכבר עשיתי פעם. כנראה שאני גם לא רוצה. אני ממש גרה בתוך הציור בעת שאני מציירת אותו. לפעמים אני אפילו מתכופפת ונותנת נשיקה לאימא או אבא. בציורים שלי, הדמויות הן אמיתיות. אנשים בשר ודם שהתגלגלו לתוך הציור."
"יש לי חדר קטן בבית שמשמש אותי כסטודיו, בין הסלון לחדר של הילדות לשעבר. אם פתאום בא לי לצייר, הוא תמיד זמין לי. המוזה קופצת עלי מתי שבא לה. אני שונאת לגמור ציור. קשה לי להיפרד ממנו. אמרו לי משפט יפה, שאמן לא נפרד מציור. הוא נוטש אותו. אני אומרת לרמי בעלי שסיימתי ציור כלשהו, ולמחרת הוא חוזר הביתה, ומגלה שהוספתי עוד משהו לציור הכאילו גמור."
בתערוכה הנוכחית יש מעין סגירת מעגל סמלית. בבית הצמוד לבית יד לבנים, שברחוב הירקון 48, התגוררה בת דודתו של רמי לב, בעלה של נירה, שהוא קבלן של פרויקטים גדולים. אותה בת דודה היתה בין שפני הניסיונות האנושיים אצל ד"ר מנגלה הנאצי כשהיתה ילדה. היא היתה בטוחה שלא תצליח להוליד ילדים, אבל בדרך נס נולד בנה, משה הימלפרב, שמספרים עליו שהיה בחור מדהים. הוא למד בריאלי, שירת בנח"ל, ונהרג במהלך השירות הצבאי. בן 19 במותו. באופן סמלי זכרו מונצח בבית יד לבנים. וזה קרה בדיוק לפני 50 שנה. התערוכה מוקדשת לזכרו.