קילר הלוהטת 

KILL AND LET LIVE 

KILL AND LET LIVE 
לא קל היה למצוא מקום שיאפשר לנו להופיע בו. התדמית הפרועה שיצרנו לעצמנו בתקשורת – כזכור, עוד לפני שבכלל בקענו מהמיקלט – גרמה לדלתות המועדונים המעטים שהיו בעיר להיסגר לנו בפרצוף. גם בתוך הלהקה לא היה קל. דקל ואני הסתדרנו מצוין, ועובדה שעד היום, 25 שנים מאוחר יותר, נשארנו חברים טובים. הגרעין הקשה כלל גם את ג'וני איקס, ומלבדנו התחלפו בסיסטים, גיטריסטים וקלידנים בקצב מסחרר. אף אחד לא התאים לנו בראש ובכיוון.
גם עם ג'וני לא הכול הלך חלק. כמו במשולש רומנטי, התברר שזה לא פשוט. הוא התעקש לבצע בעיקר קאברים של להיטי פאנק ורוק. דקל ואני לחצנו על חומר מקורי בלבד. בסופו של דבר התפשרנו – ניגנו גם קאברים, אבל בעיבוד שונה מזה המקורי, ובחלק מהשירים ביצענו מעשים מגונים כמו תוספות ושינויים לעומת המבנה המקורי, וגם תרגום לעברית כיד הדמיון הטובה עלינו.
בגרסאות שלנו זיגי סטארדאסט שיגל את הגיטרה, ג'וני בי גוד הפך פרסומת לחנות אופנה מוטרפת בשם "ג'וני ביגוד", "לונדון בוערת" של הקלאש הפך ל"חיפה בוערת משי-ע-מום" וכיוצא בזה. האמת, שזה היה משעשע לאללה. הכי אהבנו לבצע את I Can Get No Satisfaction   של הסטונס בגירסה חרמנית ורצופת אורגזמות ווקאליות ומוסיקליות. בביצוע שלנו, אגב, גם השירים הכי פופיים קיבלו חיספוס של פאנק-רוק.
במבט לאחור, ג'וני איקס צדק. זה היה אידיוטי להופיע עם חומר שאיש לא מכיר, למרות שהשירים היו ברובם קליטים מאוד. הקאברים, שמינונם עלה עם הזמן למחצית הרפרטואר, סיפקו לקהל לחנים שאפשר לשיר איתם, לקפוץ איתם, לצעוק אותם. וכולם הופתעו ונהנו לשמוע את הגרסאות המוטרפות שלנו.
ההופעה הראשונה התקיימה ברחוב. הורדנו כבלי חשמל אל מגרש החנייה שליד ביתי, בנינו במת הגבהה לתופים, וחיברנו מגברים. הקהל המזדמן שהתאסף סביבנו היה מורכב מתלמידי תיכון שיצאו משני בתי-הספר הסמוכים (עירוני ה' וחוגים) ומסתם עוברים ושבים.
בשביל הקטע ביקשנו מחבר שיעבור עם כובע הפוך בין האנשים בקהל. מי שנהנה התבקש לתרום משהו, מי שלא אהב – התבקש לקחת לעצמו מטבע מהכובע כפיצוי. כיסחנו כמיטב יכולתנו, אבל מדובר היה במגברים אישיים, מוגבלים בעוצמתם, והצלילים התפזרו להם בחלל הפתוח.
בשורה התחתונה זה לא היה נורא כל כך, והופעות הרחוב שלנו הפכו למסורת. בימים קבועים, בשעות קבועות, היינו מבקשים מכמה שכנים לפנות את מכוניותיהם מהחנייה הפרטית של הבניין, והרבצנו הופעה. עד מהרה החלו להגיע אוהדים קבועים, ונהיו לנו מעריצים אמיתיים.
עם הזמן גם הכנו תפאורה הולמת: סדיני ענק שחורים, עם סמל הגולגולת של קילר בלבן. ירדנו מהבית מאופרים ומאובזרים, והרגשנו אמריקה. פעמיים הזמינו לנו משטרה, אבל רק התבקשנו להתקפל משם בלי בעיות.
ואז הגיעה ההופעה הראשונה בתשלום. זה התחיל כבדיחה, וגם המשיך ככה. חבר שלי המליץ עלינו בבית אבות בשכונת אחוזה. הוא כמובן תיאר אותנו ואת המוסיקה שלנו בגוונים חביבים ולא מזיקים. הוא הציג את עצמו כאמרגן שלנו וסגר איתם על מחיר.
בערב המיועד הגענו אל בית האבות, חמושים במיטב האיפור ועם כל הציוד המוסיקלי. המנהלת כמעט התעלפה, אבל האמרגן הסביר לה בסבלנות שההופעה שלנו כוללת לא רק מוסיקה אלא גם Show.
כעשרים אנשים דידו לתוך אולם התרבות של המקום, והתיישבו מסוקרנים. כמה מהם עשו את טעות חייהם והגיעו עם מכשירי שמיעה. פצחנו את ההופעה בנגינת "התקווה", ובהדרגה היא הפכה לצורמנית ולפאנקיסטית יותר. כמה קשישים ניסו לעמוד, כמקובל בעת השמעת ההימנון, אבל חטפו פיק ברכיים והתיישבו בחזרה המומים. אחרי שיר אחד נוסף ניתקו לנו את החשמל והתבקשנו לרדת מהבמה. רק זקנה אחת מחאה לנו כפיים בנימוס. אחר-כך התברר שהיא הייתה חירשת.
עד היום לא קיבלנו מהם את התשלום עבור ההופעה. לא ברור לי למה.
יורם מארק-רייך