שלוש שנות השירות הצבאי לא תרמו להתפתחותה של קילר הלוהטת. מצד שני, גם לא בטוח שקילר תרמה להתפתחותו של צבא ההגנה. הלהקה לא ממש היתה קיימת בתנאים המחורבנים הללו של חוסר תיאום בין מועדי היציאות שלנו הביתה בשבתות או בחופשות, ולא פעם התגנבו קינאה או תיסכול לנוכח הלהקות האחרות שחבריהן לא טרחו להתגייס לצבא. בכל סופשבוע בו הגעתי הביתה מהדרום הפרוע (אז זה היה סיפור של 4-5 שעות מתישות) הקפדתי להיפגש עם מי שגם הצליח לצאת הביתה. לפעמים ניגנתי עם ירון מגן (גיטרה), לפעמים עם ירון דקל (תופים), לפעמים עם שלמה רוזינגר (קלידים). כמעט אף פעם לא הצלחנו לנגן כולנו יחד. השירות הצבאי תרם, אבל, להתחדדות הפאנק בתוכי. גם כי נפגשתי עם שכבות אוכלוסייה שגירדו את התחתית, וגם כי נוכחתי במו עיניי בצביעות ובשקרים שמהם מורכבת המערכת. כולם רימו את כולם, כולם תיחמנו, כולם דאגו רק לעצמם ולכיסוי התחת הפרטי שלהם.
אחד החיילים שאיתם התיידדתי היה עמנואל. בחור אינטליגנטי מאוד שהגיח משכונת עוני באר-שבעית. הוא היה חסון וחזק ובעל חזות סמי-עבריינית, ובמידה מסוימת הוא שימש כשומר הראש שלי. הוא זה שליווה אותי לעשות חור באוזן השמאלית (גבר עם עגיל באוזן נחשב אז ושם להומו שלא מן העולם הזה), הוא זה שמנע ממני להצטרף אל עולם המתים (כאשר הסית ברגע האחרון קנה של רובה שכיוון אליי חייל מהזן הערסי שרצה לסגור איתי חשבון), והוא זה שלימד אותי דבר או שניים במינהל עסקים. באנו מרקעים שונים לחלוטין, אך נרקמה בינינו ידידות אמיצה.
עמנואל היה אז אמנם חייל, פלוס-מינוס עשרים, אבל כבר היו לו כמה עסקים בעיר. בשניים מהם הייתי מעורב – דיסקוטק 'מגדלור' ברובע ד' הנודע לשימצה, ומזנון במרכז מסחרי שנשק לרחוב הראשי של ב"ש.
במזנון היו שני חלונות גדולים פתוחים לקהל, אחד שפנה אל הרחוב ואחר שפנה אל פנים המרכז המסחרי. לפעמים הגעתי לעזור לו, ואז כל אחד מאיתנו אייש חלון אחר, והיינו מסתלבטים על הקונים ומתחרים זה בזה. אם הגיע קונה לחלון של עמנואל כדי לרכוש חפיסת סיגריות, מיד סימנתי לו שיערוק לטובת החלון שלי, כי אצלי הוא יקבל הנחה משמעותית. הקונה היה עובר אליי, ואז רגע לפני ביצוע הרכישה, היה עמנואל מפתה אותו שיחזור אליו, כי אצלו הוא גם יקבל 100 גרם גרעינים שחורים בונוס. ברגע שחזר אליו הקונה בהתלהבות, בלמתי את ידו המושטת והאצתי בו שיחזור אליי, כי ברגע זה ממש אני מכריז על מבצע קולה + גרעינים + סיגריות במחיר של חפיסה אחת, וכך חוזר חלילה, עד שהקונה המבולבל היה יוצא מאחד מאיתנו עמוס בכל טוב, מבלי שיוציא גרוש אחד מכיסו. וכל זה, כשממש לא ברור לו מדוע אנו מתחרים בכלל, שהרי שנינו ניצבים בתוך אותו מזנון ממש.
אבל זו היתה סתם השתעשעות. בימי חמישי אהבתי להצטרף אל עמנואל בדיסקוטק המחורבן שלו. מוסיקת הדיסקו אומנם לא היתה הסגנון שלי, אבל גם לא סבלתי ממנה – בוני אם, הווילג' פיפל, גלוריה גיינור. לכבודי הוא היה מורה לתקליטן להשמיע גם תקליטונים של בלונדי, גארי ניומן וכאלה. מה שנקרא אז 'גל חדש' (New Wave).
אם אני לא טועה, 'מגדלור' היה ממוקם למעשה בתוך מיקלט עירוני. מתחת לאדמה. כל הערסים והפרחות של השכונה היו מגיעים לרקוד ולהתחכך ולהתחרמן. התפאורה היתה זולה תרתי משמע – כדור מראות עגול, פליקר עצבני, אורות צבעוניים. בפנים שרר חום אימים. אנשים הזיעו עוד לפני שעשו צעד אחד בסגנון ג'ון טרבולטה. לגמרי במקרה – הא! הא! – תמיד התגלתה תקלה באספקת המים למיקלט, ומי שרצה לשתות לא יכול היה למצוא את מבוקשו בברז הכיור, אלא נאלץ לרכוש בקבוקי משקה שנמכרו במועדון במחיר מופקע...
אותו עמנואל ידע לעשות עסקים. כמה שנים מאוחר יותר חזרתי לבאר-שבע כעיתונאי כדי להכין כתבה לאחד העיתונים. אני לא זוכר את נושא הכתבה, אבל אני זוכר שעמנואל זכה במכרז של העירייה לשיפוץ כל מיני בתים, והסתובבתי איתו בכמה אתרי שיפוץ כאלה בעת שביקר את הפועלים שלו.
ב-1981, כמה חודשים אחרי תום שירותי הצבאי, כשהקלטנו את השיר הראשון שלנו – "אני רוצה להיות ראש הממשלה" – ולא היה לי גרוש על התחת, שלף מיד עמנואל צרור שטרות מכיס מכנסיו האחורי ותרם סכום משמעותי למימון הפרויקט. זה לא היה זול, כי בגלל שזו היתה הפעם הראשונה שלנו, לקחנו מעבד מוסיקלי (אילן וירצברג) ונעזרנו בנגני אולפן מקצועיים (וירצברג עצמו בגיטרה, אבנר קנר בקלידים, מיקי שביב על קלידים ואלון הלל על התופים). ההקלטות נערכו באולפני 'טריטון' שהיו אז הכי טובים והכי משוכללים.
לא בכדי מוזכר השם 'עמנואל' בתחילת השיר 'אני רוצה להיות ראש הממשלה' – "עמנואל אמר לי שהעם זקוק לי... הגעתי!" זו היתה דרכי הצנועה להוקיר לו תודה.
אבל, אבוי! אני מקדים את המאוחר. אז בואו נחזור אל תקופת הצבא. בשביל זה צריך לדלג אל הפרק הבא...
  יורם מארק-רייך