קילר הלוהטת 

קילר פושטת מדים                                        

סיימתי את שירותי הצבאי באוגוסט 1980, בדיוק שלוש שנים אחרי שהתגייסתי. שלושה חודשים לפני השחרור כבר התחלתי לגדל את השיער בחזרה. הרגשתי שאני עומד לחזור אל עצמי אחרי שלוש שנים אבודות של פסק-הזמן הזה שקוראים לו צבא ההגנה.

למרות השיממון ותחושת הבזבוז של הימים הארוכים, השבועות, החודשים והשנים, לא התחרטנו על עצם השירות הצבאי. בסביבה בה גדלנו ופעלנו לא היה מקום להשתמטות. גיבורי הילדות שלנו היו, בין השאר, אולי בגלל שטיפת מוח – גם אלופי צה"ל וגיבורי המלחמות. אריק שרון, למשל, והצילום המפורסם שלו עם התחבושת סביב המצח. בתור ילדים אספנו קלפים עם צילומי הגנרלים גיבורי מלחמת ששת הימים, כמתנות יומולדת קיבלנו את אלבומי הניצחון של אותה מלחמה, ולפני שחלמנו על הסתערות עם גיטרות בידיים, פינטזנו שנהיה חיילים ששים אלי קרב.

בשכונת ילדותי, ברחוב הספורט שבמרומי הר הכרמל, אספנו ספרים וחפצים שונים ומכרנו אותם לעוברים והשבים מדוכן מאולתר שהקמנו ברחוב. מכרנו גם שתייה קרה. את המטבעות שהצטברו בצנצנת הזכוכית תרמנו אחר כך לטובת פרויקט הפנטומים. כן, בגיל עשר או משהו כזה קרעתי את התחת והזעתי כדי לתרום את תרומתי הצנועה לרכישת מטוסי הפנטום מארצות הברית. אפילו קיבלנו תעודת הוקרה בתמורה, והיא היתה תלויה במשך שנים על קיר חדרו של חברי נדב שרייבר.

ובכל זאת, לא חשתי לרגע אחד מתוך שלוש שנים אלה שאני חייל בצבא ההגנה. הרגשתי שאני פועל בזהות בדויה. בתחפושת. וזאת, ללא שום קשר למצ"ח ולהתנהלות הסמויה. חייל? הצחקתם אותי...

היינו חיילי פאנק, חיילי רוק. עם מדים משלנו, המנון שכתבנו בעצמנו, ותמיד נכונים לקרב. המשכתי להתעורר בבקרים עם שירים של הראמונז, להסניף את הסקס פיסטולז במהלך היום, ולהירדם לצלילי הבאזקוקס בלילות. המון שירים חדשים שלי הצטברו במהלך התקופה הזו, רבים מהם הקלטנו אצלי בחדר, בבית ההורים, על טייפ קסטות. מילאנו קלטת אחרי קלטת (אז קראו לקלטת – קסטה). בכל פעם שהתמלאה קלטת כזו (של 60 דקות, 90 דקות, 120 דקות) הכנתי לה עטיפה מיוחדת, בדרך-כלל היא הכילה תמונות או איורים ממגזינים תוצרת חוץ, והענקתי לה שם, ממש כמו לאלבום.

כל עשרות הקלטות האלה עדיין שוכבות אצלי בארון, ואני חושש להכניס אותן לטייפ ולבדוק את שרידותן. פוחד לגלות שהסרטים המגנטיים החומים הפכו לאבקה. רבות מהקסטות נקנו בתחנה המרכזית בתל-אביב, בדרכי אל הדרום או ממנו בחזרה לחיפה. קסטות זולות מאיכות מחורבנת. כך מתפוררת לה תהילת עולם.

תחושות המרד, המחאה והתסכול פעפעו בנו. לא היה לנו מושג מה נעשה כשנהיה גדולים. רצינו להיות כוכבי רוק, ולא להיכנע לבית החרושת של החיים הרגילים. ובכל זאת, בלחץ ההורים התחלתי ללמוד ביולוגיה וכימיה לתואר ראשון עוד במהלך שירותי הצבאי, והמשכתי גם אחרי השחרור. למשך תקופה קצרה ניסיתי לעבוד בתחום הביטוח. לאבא שלי היתה סוכנות ביטוח משגשגת, והוא קיווה שאצטרף אליו. עברתי קורס ביטוח חיים ושנאתי כל רגע.

המבוטח הראשון שלי היה ערבי גברתן וחמום מוח שעשה שליחויות עבור הסופרמרקט שבקרבת ביתי. אותו אחד שזלל לארוחת צהריים את התרנגולת שולה שרצחה את התרנגולת קילר (הסבר יבוא מיד). הוא כנראה לא בדיוק הבין את משמעות הביטוח, ואולי לא הסברתי לו מספיק טוב, שכן החמור החל להגיע בתדירות גבוהה אל בית ההורים, גם כשלא הזמנו משלוח, ולשאול מה קורה עם הכספים האדירים שהבטחתי לו. לשווא הסברתי לו שעל מנת שמשפחתו תזכה בכספים האלה, עליו למות קודם. הוא מאוד לא אהב את ההסבר שלי, ותוקפנותו גברה מביקור לביקור.

הסבר לגבי התרנגולות: במסגרת לימודיי במגמת הביולוגיה בתיכון עירוני ה', יצא לי להגיע לסניף של תנובה, ושם ראיתי קרטונים שלמים עם אפרוחים בני יומם שדינם מוות. בניסיון להציל כמה מהם, קניתי ארגז ובו 15 אפרוחים מצייצים והבאתי הביתה. בתוך ימים אחדים הם כבר הצליחו לקפץ מעבר לדפנות הארגז ולהתרוצץ ברחבי הבית, כשהם מותירים לשלשת ירקרקה על הרצפה ועל רהיטים.

אמי איימה מיד – "או אני או האפרוחים!". בחרתי באפרוחים, אבל זה לא עזר לי. היא התעקשה שאעיף אותם מהבית. וכך בניתי להם לול גדול שעמד על קלונסאות, ומיקמתי אותו על גבעה קטנה של אורנים בשולי החצר האחורית של הבית. מגפה שתקפה את האפרוחים הותירה רק שתי פרגיות בחיים. קראנו להן 'קילר' (ע"ש האלבום של אליס קופר) ו'שולה' (סתם ככה). כל בוקר המתינו לנו שתי ביצים טריות.

אחרי שנתיים הטילה קילר ביצה גדולה במיוחד, וצינור ההטלה שלה הציץ מעט החוצה וכנראה גם דימם. שולה, עם האינסטינקט החייתי שלה, הריחה דם והתנפלה על קילר. היא ניקרה ומשכה בצינור ההטלה, ועד מהרה יצאו המעיים של קילר החוצה. טלפנתי לווטרינר. הוא חשב שאני מתלוצץ. שאלתי אותו בייאוש מה לעשות, והוא ענה: "תעשה ממנה מרק!" וטרק את הטלפון. קילר מתה בייסורים.

שולה בבדידותה נתקפה בימים הבאים בפחד נוראי מפני הנמיות שנמשכו אל הלול, ולא הפסיקה לקרקר ולצרוח. השכנים איימו להזמין לי משטרה. נאלצתי להיפרד מהתרנגולת. השליח הערבי מהסופרמרקט הבטיח לקחת אותה אליו לכפר ולצרף אותה אל התרנגולות שלו. אחרי שבועיים שאלתי אותו מה שלום התרנגולת, והוא בתגובה ליטף את כרסו המשתפלת ומיצמץ בשפתיו בקורת רוח. החרא טען ששולה התגלתה כתרנגולת פראית שלא הסתדרה עם פרגיותיו, ולכן נגזר דינה להפוך לארוחת צהריים.

מחמת הפאדיחה, אגב, סיפרנו לכולם שקילר הרגה את שולה, אבל האמת היתה הפוכה.

ובחזרה לקריירה הקצרצרה שלי כסוכן ביטוח: היא החזיקה מעמד שבועות ספורים, במהלכם המשכתי לגדל שיער, לשכוח להתגלח, ולהגיע למשרד ולמפגשים עם הלקוחות הפוטנציאליים בבגדים זרוקים. אבא שלי החליט להתייאש ממני ולשים את יהבו על האח הבינוני (אני הבכור מבין שלושה) כממשיך הדרך, ואילו אני התחלתי לעבוד במקומון החיפאי 'כלבו' ובעיתוני ילדים שונים, בעיקר ככתב לענייני מוסיקה.