קילר הלוהטת 

         הסיפור האמיתי          

הקדמה: שובו של הקאמבק

לא באמת בא לי לכתוב על קילר הלוהטת, כי לא בא לי להפנים איך הזמן חולף בכזו מהירות, והופך אותנו מנערים חרמנים ופרועים לחבורת גברים מזדקנים, שמדשדשים ומפשפשים בזיכרונות העבר.                   

במהלך השנים בהן נאלמנו ונעלמנו, לא פעם היו כאלה שהציעו שנתאחד לציון "יום השנה ה-20" לכינון הלהקה, "יום השנה ה-25" וכיו"ב. והזמן רק הלך והתרחק, כשהוא ממשיך לנגוס לנו את השנים, ולקצר לנו את החיים ללא רחמים. הנה, שניים מאיתנו כבר מתים. 

פעם, בתחילת הדרך, נהגנו להתבדח, ירון דקל ואני, איך נקים יום אחד את ההרכב האולטימטיבי של הלהקה כשנגיע לבית-האבות. זה יהיה קהל שבוי. הנוכחים לא יוכלו להימלט מהרעש בגלל ריתוקם לכיסאות גלגלים, ובטח יהיו כמה סניליים שימחאו כפיים על אוטומט... צחוק, צחוק, אבל זה מתחיל להיראות קרוב מאי-פעם. היינו בני 16 כשהקמנו את קילר, ועכשיו אנחנו כבר בני...

די הרבה נגנים עברו בקילר. ההרכבים התחלפו והשתנו. רוב הנגנים שומרים איתי על קשר כזה או אחר. יש ביניהם שזנחו את החלום, יש כאלה שמתייחסים למוזיקה כתחביב, ויש מי שמצליחים להתפרנס מנגינה. הבסיסטית מוניקה סקס (שעל שמה קרויה להקתו של יהלי סובול), כבר הפכה לסבתא! המתופף גדי הרשוביץ (כיום: הר-שי) חידש איתי קשר אחרי 18 שנות ניתוק, ושוב הפכנו לחברים טובים. הבסיסט אדוארדו גרוצקי שנטש אותנו ב-1983, נחת באופן מפתיע בישראל ב-2017, וגם ביום האחרון של 2019. בשתי הפעמים התכנסנו איתו בהרכב ישן-חדש באולפן הקלטות בקיבוץ יגור, והקלטנו... כן, הכול עוד יכול לקרות. Never Say Never...

הלהקה התפרקה ב-1985, וחזרה לפעול ב-1990. היא התפרקה שוב ב-1993, וצצה במפתיע מחדש ב-2009. כל מיני אנשים שפגשו אותנו במהלך תקופת האי-פעילות, כולל כאלה שמעולם לא פגשנו בעבר ולעולם לא נפגוש שוב, שאלו: "נו, מתי תתקמבקו? כוורת, תיסלם, אפילו שרה'לה שרון – כולם ממחזרים את עצמם, ורק אתם נעלמתם ללא שוב."

הביטלס לא שבו להופיע יחד אחרי הפירוק. אחרי מותם של לנון והאריסון, זה גם הפך לבלתי אפשרי. רק בעולם הבא. אצלנו, יחי ההבדל, יש כמה מתופפים, וגם כמה גיטריסטים ובסיסטים וקלידנים, כך שכל עוד יישארו בחיים שלושה-ארבעה מתוך ה-15 שניגנו בשורות קילר, עוד הכול פתוח... והנה, זה באמת קרה!

לצורך כתיבת סיפורה של הלהקה, בכוונתי ליצור קשר עם כל מי שאי-פעם עבר בשורותיה, ולהוסיף מחוויותיו ומזיכרונותיו. זה לא הולך להיות סיפור קל. חלק מאיתנו פזורים ברחבי תבל. שניים בבתי-קברות, ויהיה עליי לשוחח עם קרוביהם.

על הכוונת: הגיטריסט ירון מגן (שהיה הראשון לנגן איתי בימי בית הספר, ואשר ערק ב-1981 משורות קילר לטובת להקת אימפולייט של ג'ף שפירו), הבסיסט אדוארדו גרוצקי (טרוריסט-לשעבר מארגנטינה שחי כיום בשבדיה), הגיטריסט גיל אלון (שעבר לנגן עם אתניקס במשך שנים ארוכות ואז פרש ונסע לארה"ב), המתופף אסף מרוז (שעבר ללהקת איפה הילד. את אמו לא ראיתי במשך 22 שנים, מאז שעשינו חזרות רועשות בביתה – ואז פגשתי אותה בבכורה לסרט כנפיים שבורות' והיא סיפרה לי שהוא עובד כיום בהייטק. בשנת 2012, בעקבות הקאמבק, חודש הקשר גם עם אסף, והוא הזמין אותנו להופיע כחימום למופע של איפה הילד עם ירמי קפלן. המופע המשותף התקיים בחורשתא, ליד טבעון, ותנחשו מה... דווקא אסף מרוז לא הגיע, כי הוא נשלח באופן פתאומי לחו"ל על ידי חברת ההייטק בה הוא מועסק, ובמקומו הופיע מתופף מחליף...). רוני לוקצ'ינסקי (שבאופן זמני תיפקד כמו האמרגן שלנו, ומאז 1983 מתגורר בדנמרק, אבל שומר על קשר). ויהיו עוד חברי להקה מהעבר, שיתבקשו להעלות זיכרונות מהזווית שלהם.

אצור קשר גם עם אנשים אחרים שהשפיעו על הלהקה, כמו גם על חיי, וביניהם איש הרדיו יואב קוטנר העוין והמפרגן גם יחד, הצלם והעיתונאי מיכאל רורברגר, איש הרוק והכותב הנפלא קובי אור שדחף אותנו חזק בתחילת דרכנו, בעלי חברת התקליטים הליקון, רוני בראון, שהוציא לאור את אלבומה הראשון והיחיד של הלהקה – דופקים את הלבנים – בלי לחתום על חוזה (אך גם בלי להעביר לנו תמלוגי מכירות, אם היו כאלה), וגם חברים שנהגו ללוות אותנו ולתעד את ההופעות, ביניהם ליאו תנא וג'וני גוטסמן, שאפילו התחיל לצלם אותנו לסרט דוקומנטרי ששמו 'שובו של הקאמבק'. 

זה הולך להיות מסע אל העבר. ומן הסתם, גם לדברים פחות נעימים שבוודאי העדפתי להדחיק ולשכוח.

יהיו אנקדוטות, כמו על אותו מעריץ שרוף של קילר, שהתגנב יום אחד אל תקליטיית "קול ישראל" וגנב את כל תקליטי השדרים שלנו. הוא דיווח לנו בהתלהבות על המבצע המוצלח, ולא הבין למה רתחנו עליו. אז אם הפסיקו להשמיע אותנו שם מאז שנת 1984, עכשיו אתם מבינים למה. אגב, הוא כבר בעולם הבא.

באתר שלפניכם תוכלו בעתיד לצפות בתמונות שונות מההיסטוריה של הלהקה, לקרוא כתבות ישנות שהתפרסמו אודותינו, להכיר את הדיסקוגרפיה של קילר, להאזין לקטעים מתוך שירים שלנו, לדעת מה קורה ומה מתחדש אצלנו ועוד. אם הכול ידפוק כמו שצריך, זה הולך להיות פרויקט רציני.

1. ימי בית הספר

תיכון עירוני ה' ממוקם ברחוב הביכורים על פסגת הר הכרמל, ובאותם ימים התנקזו אליו ילדי הכרמל, אלה שהוריהם לא יכלו או לא רצו לשלם את שכר הלימוד הגבוה לביה"ס הריאלי, שהינו בית-ספר פרטי.

רובנו היינו כרמליסטים, אך בגלל מדיניות האינטגרציה פוזרו בכיתות גם תלמידים משכונות אחרות בעיר, וכך באנו במגע לראשונה בחיינו עם ילדים אלימים ובעייתיים ועם שמות משפחה מהסוג שלא הכרנו. אילו היה קיים צדק היסטורי הם אלה שהיו צריכים להקים להקת פאנק, ולא אנחנו, ילדי הבורגנים. אבל בתוך שנים אחדות הם בחרו בדיסקו, ואנחנו בPאנק. אלה היו שני הסגנונות המוסיקליים שהצמיחה המחצית השנייה של שנות השבעים.  

ב-1973, עדיין לא חלמו על דיסקו ולא על Pאנק. בבריטניה פרח לו סגנון הגלאם-רוק, ואני סגדתי למארק בולאן, מנהיג להקת הטי-רקס. חרטתי את האותיות T. REX על כל שולחן אפשרי, כיסיתי בהן קירות ומחברות ודפי מבחנים, וקרנתי מאושר כאשר החלו לכנות אותי בשם מארק (קיצור של שם משפחתי, מארק-רייך), שהזכיר את שמו הפרטי של בולאן. למרות ששמו נכתב MARC, ושלי MARK, כראוי לשם גרמני. אני למדתי בח'3. סיפרו לי שבכיתה ח'1 ישנו עוד מישהו שחולה על מוסיקת רוק, רק שהוא חורט בכל מקום את שמה של להקת SLADE. לחוליגן ההוא קראו ירון דקל. כשהגעתי לראשונה לכיתה שלו בהפסקה, במטרה לברר איזה תקליטים יש לו בבית, הוא בדיוק מרח על הלוח את אותיות שם הלהקה האהובה עליו.

זו היתה תחילתה של ידידות אמיצה, שנשמרת מאז ועד היום, בלי הפסקות. בתוך השממה המוזיקלית-תרבותית שצמחתי אז, בקושי יכולתי למצוא מישהו שהכיר את השירים ואת הלהקות שאני אהבתי. גם אלה שאהבו רוק, נטו יותר לרוק מתקדם ולא היה להם מושג מיהן הלהקות שאני מזמזם את שיריהן. מקורות המידע אז היו עלובים ונדירים. שאבנו את הידע שלנו מעיתוני פופ בגרמנית, מעיתוני מוזיקה מאנגליה, ומהאזנה קבועה לתחנות רדיו כמו ה-BBC WORLD SERVICE, ספינת קול השלום של אייבי נתן, ותחנת הרדיו של הצבא הבריטי בקפריסין - BFBS. 

מאז, ועד 16 בספטמבר 1977, היה נטוש בינינו ויכוח תמידי - איזו להקה טובה יותר: סלייד או טי-רקס? לא שזה באמת היה משנה, כי שנינו אהבנו מאוד את שתי הלהקות, וצהלנו בכל פעם שאחת מהן שחררה שיר חדש אל העולם. ולמה הוויכוח פסק ב-16 בספטמבר 1977? כי באותו יום מארק בולאן נהרג, וזה היה סופה של הלהקה. זה קרה שבועיים לפני יום הולדתו ה-30. בולאן נסע ברכב בו נהגה חברתו לחיים גלוריה ג'ונס בשובם ממסעדה. ג'ונס איבדה שליטה על הרכב, התנגשה בעמוד גדר ולאחר מכן בעץ. בולאן מת במקום וג'ונס שברה את ידה. אגב, הוא פחד ממוות בטרם-עת, ומשום כך לא נהג ברכב וגם לא החזיק ברישיון נהיגה. גופתו נשרפה, ומקום התאונה הפך למקום עלייה לרגל בקרב מעריציו ומוקירי זכרו. אחד הדברים הראשונים שעשיתי, כשהגעתי לאנגליה ב-1985, היה לבקר את קברו.

הידיעה על מותו תפסה אותי במהלך קורס צבאי בו השתתפתי. הייתי אז בקושי חודש ושבוע בצבא, אבל הטירונים האחרים כבר ידעו על אהדתי העמוקה למארק בולאן ולהקתו. הגבתי בהלם ובעצב עמוק כששמעתי את החדשות הרעות, וחבריי הטריים חששו לי. אותו לילה נשמעה ירייה מהדהדת מאחורי מגורי החיילים. חבריי לקורס פרצו מהחדרים בזעקות שבר: "מארק התאבד! מארק התאבד!". אבל, זה לא הייתי אני.

היות ושנינו אהבנו את אותם זמרים ולהקות, החלטנו שאין טעם שנרכוש את אותו תקליט פעמיים, וכך אני קניתי חלק מהתקליטים ודקל הקליט ממני, ולהיפך. ביחד הצמחנו אוסף גדול ומרשים של מוזיקת רוק לסוגיה: רוק כבד, פופ, רוק מלודי, ובהמשך גם Pאנק וגל חדש.

2. הקמתה של קילר הלוהטת

ההתחלה הייתה צנועה מאוד. חדרי הלא גדול בבית הוריי ברחוב הביכורים מס' 18 פנה אל הרחוב. ממול הייתה ממוקמת בריכת מכבי על שלל החתיכות המדהימות עם הביקיני שהיו שרועות מעולפות על מחצלות ומטגנות את עצמן תחת השמש הקופחת. את מרבית שטח החדר תפסה מערכת תופים מתוצרת "חלילית" שרכשתי בחנות התקליטים וכלי הנגינה "קובלסקי" מכספי הבר-מצווה ובעזרתה הנדיבה של סבתא שלי.

סבתי, אווה מארק-רייך, הייתה סבתא גזעית, שהעשירה את התקליטייה שלי עם כל נסיעה שלה לחו"ל. והיא טסה בלי סוף, נחושה לבזבז את כספה על החיים והטובים ולא להשאיר יותר מדי ליורשים. לפני כל טיסה נהגתי לצייד אותה ברשימת תקליטים, ובמהלך טיוליה בלונדון, ניו-יורק, פאריז, ברלין ואיפה לא, היא הייתה קופצת לחנויות תקליטים ומבקשת בטבעיות גמורה את הכי חדש של הוויברטורים, של הסקס פיסטולס של קיס וכדומה. ברוב המקרים היא הייתה יותר מעודכנת מהמוכרים, והללו היו עומדים פעורי פה מול הקשישה הנמרצת שהייתה דוחקת בהם לחפש יותר ביסודיות אחר התקליטים שמופיעים ברשימותיה. תקליטים שהיא לא הצליחה להשיג, היא הייתה מבקשת מחברותיה, ייקיות מגניבות וקשישות כמוה, להביא מנסיעותיהן לחו"ל.

מאז ומתמיד פינטזתי על תופים, אבל רק במהלך חגיגת הבר-מצווה שלי הבנתי סופית שזה מה שאני רוצה באמת. באולם ניגנה תזמורת חתונות מהסוג המצוי, והמתופף הבטיח לי סיבוב על המערכת, אחרי שאני מצדי הבטחתי לו בתמורה טיפ מוגדל בסוף הערב מארנקו של אבי. כאשר עליתי על הבמה המוגבהת ואחזתי במקלות מול הקהל המבועת שצפה בי, הרגשתי כמו מלך העולם. או לפחות כמו מלך האולם. הכיתי בתופים ובמצילות בכל הכוח, ולא הבנתי מדוע נמלטים רוב המוזמנים על נפשם בעודם אוחזים ברבע העוף שהצליחו לחלץ מהצלחת. הטיפ שקיבל המתופף היה גדול במיוחד, אבל לא בטוח שזה היה פיצוי הולם עבור המצילות שהתעקמו והעורות שנקרעו.

על התופים התאמנתי בכל יום, מיד אחרי שחזרתי מבית-הספר. השכנים שנאו את זה. גם בבריכת מכבי לא אהבו אותי, כי כאשר התנהלו שם תחרויות שחייה, נהגתי להכות מכה חזקה אחת בתוף הסנר, רגע לפני שאקדח ההזנקה ירה, מה שגרם תמיד לכמה שחיינים להתבלבל ולזנק למים בטרם עת. עשיתי את זה גם בגלל שזה היה מצחיק, וגם כנקמה על כך שהבריכה פעלה ללא התחשבות מינימלית בשכניה. התנהלו בה תחרויות, טקסים ומסיבות ליליות רעשניות עם מוזיקה זוועתית, והבאים אליה תפסו לנו את החניות הפרטיות, וגרמו לדיירי הרחוב הרבה עצבים וכעסים.

הייתי מתופף מחורבן למדי, וסירבתי להפנים את העובדה שכמה שנים קודם לכן נפלטתי כמו טיל בליסטי מחוג התיפוף אליו נרשמתי, שכן המורה הודיע שאני חסר חוש קצב ושעדיף שאלמד לנגן על חלילית. גם מהחוג לגיטרה הועפתי עם אבחון דומה. סתם מורים דפוקים, החלטתי, ומצדי שינגנו הם על החליל שלי!

השכנים התפתלו בין רצונם לשמור על יחסים טובים עם הוריי, לבין להיטותם לדפוק לי פטיש בראש בגלל הרעש שחוללתי. הבית רעד בכל פעם שהסתערתי על התופים. את כל האגרסיות שלי הוצאתי על המערכת האומללה, ובכל פעם שנקרע עור אחד התופים, נסעתי בכרמלית אל רחוב הנביאים 20, שם הייתה ממוקמת חנות המוזיקה (תקליטים וכלי נגינה) של ציונה קובלסקי המיתולוגית, וחידשתי את המלאי. כעבור שנים, אחרי הצבא, עבדתי בחנות שלה במשך כמה חודשים.

כשמלאו לי 15 או 16, רכשתי גם גיטרה חשמלית. גיטרה אדומה מסוג Hofner. למגבר לא היה לי כסף, אז ניגנתי עליה בלי חשמל בהתחלה, או שהייתי תוקע את הכבל לתוך מערכת הסטריאו שגררתי לחדרי מהסלון, והורס אותה ואת הרמקולים שלה בלי חשבון. מאוחר יותר התפרסמו במעריב לנוער הוראות לבנייה עצמית של מכשיר פאז (מעוות צליל), ומישהו רכש עבורי את המרכיבים הדרושים ובנה לי פאז כזה. הצליל היה צורמני ומעוות, אבל אני התעלפתי מרוב עונג. השכנים התעלפו מסיבות מענגות פחות.

אצל דקל בבית היו כל מיני כלי הקשה כמו טמטמים וקונגסים. בעצם, הייתה לו גם גיטרה אקוסטית, אבל דווקא אימא שלו הייתה זו שניגנה בה. בתחילת היכרותנו רק החלפנו תקליטים, התווכחנו בנושא טי-רקס וסלייד, ועידכנו זה את זה בחדשות פופ ומידע על תקליטים חדשים. הוא בא אליי, אני באתי אליו (לרחוב דיזרעאלי 40 א' בשכונת אחוזה בחיפה), וזה היה רק טבעי שיום אחד נמצא את עצמנו עם כלי נגינה ביד, מנסים להמציא בעצמנו שירים.

למען האמת ההיסטורית, כבר בכיתה ז' הקמתי צמד פופ-רוק עם ג'ו הירש, תלמיד אמריקאי שהגיע עם משפחתו לשנה בישראל במהלך שנת שבתון של אביו הפרופסור. ג'ו, שהיה אז חנון מוחלט (כעבור 8 שנים הגיע שוב לביקור בארץ, הפעם עם שיער ארוך ומראה זרוק ומגניב), ערך לי היכרות עם תרבות הקומיקס (כשמשפחתו שבה לאמריקה, הוא השאיר לי המון חוברות קומיקס שנהג לרכוש בקיוסק של עמי פז) והביא איתו ניחוחות של אמריקה. צריך לזכור שזו הייתה שנת 1971, שממש עוד נגעה בסיקסטיז ובוודסטוק ובילדי הפרחים.

באותה שנה, 1971, יצאו לא מעט שירים שאהבתי. של אריק איינשטיין, שלום חנוך, צביקה פיק ועוד, אבל כבר הייתי מחובר לחלוטין למוזיקה שהגיעה מאנגליה ומארה"ב. מחובר ומעודכן.

בדירתו של ג'ו ברחוב מוריה אספנו כלי נגינה של ילדים כמו קסילופון ופסנתר צעצוע, ובעצם כמעט כל כלי או מכשיר שהפיקו צלילים. אחותו הקטנה והבלונדינית העריצה אותנו, ועבורי זה היווה תמריץ רציני. מעריצה! בלונדינית! חבל רק שבקושי מלאו לה אז שבע. כשהוריו יצאו מהבית תופפנו על סירים, הפעלנו את הצעצועים המוזיקליים ושרנו שירים שהמצאנו על המקום. במיוחד אני זוכר שיר מפגר שהתחיל בקריאות איי!!! בי!! סי!!! וכך, לפי סדר ה-ABC, עד שהגענו לאות קיי ואז צרחנו: קיסריה!!!

אין לי הקלטות מאותם ימים. וטוב שכך.

ובחזרה ל-1975. המנגינות התחברו לשירים. אני ניגנתי על מיתר אחד בלבד של הגיטרה, כי לא הייתי מסוגל ליותר מזה. דקל הרביץ בתופים בכל כוחו. והיה לו כוח – בזמנו החופשי נהג להתאמן במכון שמשון ולטפח שרירים. זה היה רק עניין של זמן עד שהחלטנו להקים להקה ולהרוג בכך שתי ציפורים: גם לתת דרור ליצירתיות שבנו וגם לתת צ'אנס ליצרים שלנו. בנות, כך הבנו מהר, מתות על להקות רוק.
אבל קודם כל היה עלינו למצוא שם הולם.

3. קילר, קילר, הלהקה!

החזרות הראשונות נערכו בבית הוריי ברח' הביכורים, קרוב למרכז הכרמל. דקל היכה בתופים ואני חבטתי במיתרי הגיטרה. כמעט בכל מפגש כזה כתבנו שניים-שלושה שירים חדשים. היינו מלאי מרץ ומוטיבציה. אולי גם כישרון. 

התאמנו על השירים שוב ושוב, וכשהרגשנו מוכנים – כלומר, אחרי עשר דקות בערך – גם הקלטנו אותם. בהתחלה זה היה על טייפ רגיל שקיבלתי לבר-מצווה. עם הזמן השתכללנו והקלטנו היישר לתוך מערכת הסטריאו שהעברנו לצורך זה מהסלון. בשני ערוצים, עם שני מיקרופונים. לפעמים היה ערוץ אחד נכבש על-ידי הגיטרה שהייתה מחוברת אליו ישירות, ובערוץ השני (באמצעות המיקרופון) הוקלטו התופים והקולות. מחט עוצמת ההקלטה לא ירדה מהאזור המסומן באדום. דיסטורשן.

בחלק ניכר מהשירים משולבות דפיקות חזקות שחורגות ממקצב השיר. זה לא דקל, זו אמי. היא חבטה בדלת החדר בכל פעם שעצביה לא עמדו עוד אל נוכח מה שהיא כינתה בטעות: "הרעש הנוראי". יש גם הקלטה נדירה בה זועק אבי בגרון ניחר: "מספיק כבר עם הרעש הזה!". גירסה לאספנים בלבד. ויש גם הקלטה שהופסקה באמצע שיר משום שאחד השכנים התגנב לקומה שלנו בחדר המדרגות והוריד את מפסק החשמל. למחרת, משום מה, התגלו ארבעה פאנצ'רים במכוניתו האהובה. למישהו יש מושג אחרי כמה שנים זה נחשב ל"פשע שעבר זמנו"?

השירים הראשונים שלנו היו פשוטים וקצביים. את רוב השירים כתבתי אני, ומכיוון שבקושי ידעתי לנגן אז, הם נכתבו ואף נוגנו על מיתר אחד בלבד של הגיטרה. שירים שדקל כתב לרפרטואר היו מבוססים על קצב תופים מונוטוני שהזכיר את להיטי גארי גליטר.

כשהתעייפו לנו הידיים התחלפנו בתפקידים, ואז אני חבטתי בתופים והוא מרט את מיתרי הגיטרה. כל חזרה כזו הניבה מיתרים קרועים, מקלות שבורים, הורים נרגנים ושכנים עוינים. בלית-ברירה החלטנו להרחיב את הלהקה, כדי שנוכל להתאמן בבתים נוספים.

תלינו מודעת "דרושים נגנים" בבית-הספר ובחנויות המוסיקה והתקליטים. המועמדים הנרגשים התפלאו שהשאלה הראשונה שלנו לא הייתה: "על איזה כלי אתה מנגן?" אלא – "יש לך בבית סלון או מחסן שאפשר להתאמן בו?"

לעומת זאת, שאלה שחזרה ונשאלה על-ידי הנגנים הייתה: מהו שם הלהקה?

וכאן אנו מגיעים לנושא רגיש במיוחד. לי ברור לחלוטין שאני המצאתי את השם KILLER, בעוד שדקל משוכנע שכל הזכויות שייכות לו. לדקל היה בבית את האלבום KILLER של אליס קופר, ומשם לטענתו הביא את השם.

אז הנה ההסבר שלי בנוגע למהות השם...

בכיתה י' התפצלנו. דקל נטש את תיכון עירוני ה', וישבנו השרירי עבר לחבוש את ספסלי בית-הספר האקסטרני מישלב. אני המשכתי את לימודיי במגמה הביולוגית, ויום אחד הבאתי הביתה 14 אפרוחים בני יומם בניסיון להציל אותם מגורל מר ואכזר – הם עמדו להימסר למכון הביולוגי כארוחת-בוקר לנחשים. רובם מתו במהלך השבועות הבאים, ונותרו רק שניים, וליתר דיוק – שתיים. שתי פרגיות מטופשות שהיו בטוחות שאני אבא שלהן. נאלצתי להרחיקן מהדירה ולגדל אותן בתוך כלוב שבניתי בסיועו של אחי דן על גבעה ממול הבית. קראתי להן קילר ושולה. עד מהרה התחילו להטיל ביצים. חילקתי את רוב התוצרת לשכנים, והם תרמו לי עבור העופות שהתרוצצו בלול ירקות שפג זמנם ולחם שהתייבש. 

השנים חלפו, ויום אחד הטילה קילר ביצה גדולה במיוחד וצינור ההטלה שלה בלט קצת מחוץ לגוף וטיפטף דם. שולה נכנסה לאטרף אל מול הדם, משכה בצינור ההטלה ושלפה את כל הקישקע מתוך גופה של קילר המסכנה. הווטרינר, שהתקשרתי אליו בהיסטריה, לא לקח אותי ברצינות, סירב להגיע, ויעץ לי להכין ממנה מרק. בלית ברירה, שמתי כפפת ניילון על היד וניסיתי להכניס את המעיים בחזרה לתוך הגוף שהפך לגופה. קילר האומללה מתה לי בידיים.

המרק היה טעים.

כיום כבר אפשר לגלות, שניסיתי לשכתב את ההיסטוריה. הודעתי לכולם שקילר הרגה את שולה, ולא להיפך. זה פשוט נשמע הגיוני יותר. הלהקה נקראה על שם קילר. ת.נ.צ.ב.ה.
תארו לעצמכם שהיינו קוראים לעצמנו להקת "שולה". פאדיחה.

השם KILLER התגלה כבעייתי. גם ככה הסתכלו עלינו באופן מוזר בבית-הספר. כמה שנים מאוחר יותר, אחרי תום השירות הצבאי, שינינו את השם ל"קילר הלוהטת". בחו"ל הייתה נהוגה אז אופנה של שמות כאלה. ליזי הרזה, למשל. אופס, אין לי עוד דוגמאות. כנראה, זו הייתה אופנה קצרה במיוחד.

והיה עוד הסבר. אתם תוכלו לבחור איזה מהם לאמץ. קראתי על מעלליה של קריסטין קילר, נערת השעשועים הבריטית שיחד עם חברתה מנדי רייס-דיוויס גרמה לנפילת ממשלת בריטניה בשנות השישים, אחרי שהתברר כי שכבה גם עם שר ההגנה הבריטי, גם עם השגריר הרוסי ועם מי לא. היא עוררה רושם מגניב. רק שנים מאוחר יותר, כשהתגוררתי בלונדון, הבנתי שהיא הייתה סתם פרחה. כולם אהבו את השם החדש אחרי שהאזינו להסבר.

בתמונה: קריסטין קילר מובאת למאסר.

בין הנגנים שהגיעו למבחני הקבלה היה אחד שלמד שנה מתחתיי בעירוני ה'. שמו היה ירון מוסקוביץ, אבל עם הזמן הוא שינה את שמו לירון מגן. מוסקו – זה היה הכינוי שלו אז – מאוד אהב את הטקסטים שכתבתי. הוא העתיק אותם בכתב-ידו, וכשהגעתי בפעם הראשונה לבית הוריו ברח' כספרי, נפעמתי לגלות שהשירים שכתבתי מכסים את כל שטח דלת חדרו, ואולי גם את הקירות.

כתבתי אז שני סוגי שירים: שירים קצת מוזרים שמאחוריהם עמד רעיון מסוים, וסתם פזמונים מחורזים שהלבשתי על הלחנים שהמצאנו.

גם דקל וגם אני כתבנו קודם כל את הלחן, עליו השחלנו מילים בג'יבריש ובאנגלית. זה פשוט נשמע יותר טוב, יותר קל ויותר טבעי. כידוע, עברית קשה שפה. רק אחר-כך חיברתי גם טקסט בעברית שהחליף את האנגלית או את הג'יבריש הראשוני.

ירון מגן אהב את השירים העמוקים יותר, אלה שלא היו מבוססים על חרוזים דווקא, וניסה להלחין אותם. לפעמים לבדו, לפעמים יחד איתי.

עכשיו היינו שלושה. קילר, קילר, כמעט להקה.

4. ג'וני? ג'וני איקס?

באביב 1976, לקראת סוף כיתה י"א, החלטנו שהגיע הזמן לעלות על הבמה. אם תשאלו כל חבר בלהקת רוק מה הניע אותו לעלות על הבמה, הוא יגיד שהמטרה היחידה היא להפיץ את בשורתו המוסיקלית. אם תשאלו אותו שוב, והפעם תכוונו אקדח לראשו, הוא יודה שבראש ובראשונה הוא עשה את זה כדי להשיג בחורות ביתר קלות. האקדח לא מכוון כרגע אל ראשי, ולכן אני יכול להבטיח לכם שאצלנו המטרה היחידה והאמיתית הייתה להפיץ את המסר.

איזה מסר? ובכן, תנו לי לחשוב על זה קצת. בטח כבר אמצא משהו. הסגנון המוסיקלי היה רוק בסיסי, פאנק בסיסי. שאבנו ביטחון והשראה מלהקות הפאנק הראשונות שפשוט לקחו לידיים כלי נגינה, עלו לבמה וכיסחו. הסקס פיסטולס, הבזקוקס, הקלאש, שאם 69, הראמונז.

מאחורי התעוזה הזו של להקות הפאנק עמדה איזו תיאוריה מפוקפקת שדיברה על מחאה כנגד להקות הרוק הדינוזאוריות שנעשו גדולות מן החיים, שהתבצרו מאחורי סוללות של מערכות הגברה ותאורה, והיו כה עסוקות בהאדרה עצמית עד כי איבדו את הקשר האמיתי עם הקהל. הפאנקיסטים שעלו על הבמה לא דפקו חשבון ולא התיימרו לנגן קטעי סולו גיטרה או מעברי תופים מסובכים. הם באו לתת בראש. לא יותר מזה.

גם אנחנו בקושי ידענו לנגן, כך שהתאים לנו מאוד לאמץ את התיאוריה הזו. הגענו למסקנה שלא צריך לדעת יותר משני אקורדים בשביל להרעיש, ועד מהרה אימצנו עוד כמה מסממני הפאנק. לא רק את הנגינה המהירה והמכסחת ואת נושאי השירים הלוחמניים, אלא גם את סיכת הביטחון הסמלית על הבגדים, רצועת ניטים על היד ועוד כאלה. על השיער הארוך לא ויתרנו. בהשפעת אליס קופר ולהקת KISS מרחנו בנדיבות איפור על הפנים, וצבענו את השפתיים בליפסטיק שחור. עד שמצאנו ליפסטיק כזה, השתמשנו בטוש שחור.

מבחינה חיצונית ומוסיקלית היינו שילוב של רוק ופאנק. יותר ראמונז מאשר פיסטולס. מהתחלה היה לנו ברור שהפאנק הבריטי מגיע מלמטה. מהביוב. אהבנו את המוסיקה ואת המחאה, אבל חלק מהגיבורים החדשים נראו לנו כמו זבל אנושי. התקשינו להזדהות איתם. שיחקנו אותה פאנק, אבל היינו בנים למשפחות בורגניות. הפאנקיסטים האנגלים היו בעינינו מקבילה חברתית לצ'חצ'חים המקומיים שלנו.

ירון מגן לא כל כך התחבר לצד הזה שלנו. הוא אהב לבוא אליי הביתה ולפתח מוזיקלית את השירים שכתבתי. בזמנו החופשי הוא התאמן על קטעי סולו גיטרה. הוא היה נגן טוב מכדי לנגן פאנק. היינו חייבים למצוא מישהו אחר.

מגן המשיך להיפגש איתי במהלך השנים הבאות וצברנו לא מעט שירים מוקלטים בסגנון שונה לחלוטין מזה של קילר. ב-1981 הוא נטש אותי סופית והצטרף ללהקת אימפולייט שהקים נער אחר מהשכונה, שמוליק שפירו. שמוליק שינה את שמו לג'ף שפירו, ואימפולייט הפכה ללהקת סיאם. אבל אני מקדים פה את המאוחר.

דקל ואני שוב פרסמנו מסרים במעריב לנוער ותלינו מודעות בחנויות לכלי נגינה ותקליטים: "ללהקת פאנק חיפאית דרוש גיטריסט כסחני שנראה מגניב". לא היו לנו שום דרישות אחרות. כבר התייאשנו מלמצוא נגנים שהוריהם יסכימו שנתאמן אצלם בבית. אחרי חזרה אחת כזו, הפכנו לבלתי-רצויים.

ארוכה הייתה הדרך לגיטריסט המגניב. עברנו תלאות שונות ומשונות. ניסינו לנגן עם אנטוני לי שהגיע לחיפה מאנגליה ולכן הכיר היטב את המוסיקה שאהבנו, אבל הוא בחר להצטרף להרכב אחר שעשה רוק מתקדם, ההיפך ממה שרצינו. ניסינו גם גיטריסטים אחרים. הבעיה הייתה שהפאנק עוד לא חדר ארצה, את הרוק שאנחנו אהבנו בקושי הכירו פה, ומציאת נגנים שמתאימים לראש שלנו הייתה משימה לא פשוטה.

פעם אחת, למשל, יצר איתנו קשר קלידן משכונת רוממה. הוא הציע שנקיים חזרה לניסיון אצלו בבית ואפילו דאג לכך שהוריו לא יפריעו לנו בנוכחותם. אני חושב שהוא הרג אותם לכבוד החזרה. זה כבר היה שינוי מרענן. אבל הזענו קשות לכבוד הרענון הזה. התופים, הגיטרה והמגבר הכבד היו אותו זמן במיקלט הבית של דקל ברח' דיזראלי בשכונת אחוזה. בקו ישר זה לא היה רחוק גיאוגרפית, והחלטנו לעשות קיצור דרך. את כל הציוד הזה נשאנו בשדה הקוצים ובמורד הגבעה אל ביתו של הקלידן. כשכבר הגענו אליו (ורק אז התברר לנו כמובן שהוא גר בקומה העליונה) היינו מותשים, שרוטים וחבולים. הרכבנו את התופים והמצילות, חיברנו את הגיטרה למגבר (כולל אפקטים כמו פייזר, ווא-ווא ופאז) והתחלנו לנגן מקצב בסיסי. הקלידן המהולל מיהר לתחוב צמר-גפן לתוך אוזניו, ואחרי כמה דקות בהן רק בהה לעברנו בעצבנות כשכפות ידיו מכסות על אוזניו, הודיע לנו שהחזרה הסתיימה והוא יורד מהרעיון.

אולי זה המקום לציין כי לחלק גדול מהידע המוזיקלי שלנו היתה אחראית חנות תקליטים גדולה בשם "התקליט חיפה", שפעלה ברחוב הרצל בשכונת הדר הכרמל, והייתה שייכת לדב זעירא, אביו של ניצן זעירא (שמאוחר יותר הקים את חברת "נענע דיסק" והחתים את פורטיס וסחרוף). בבעלות משפחת זעירא  גם היתה חברת תקליטים קטנה שנשאה שם זהה. אריאל זילבר, למשל, היה חתום בה. עד גיל 14 התגוררתי ברחוב הספורט 18 במרומי הר הכרמל. משפחת זעירא התגוררה בבית השכן, הספורט 18. ניצן ואני היינו חברים טובים ואפילו חלקנו אוסף בולים משותף. הייתי בן 11 בערך, כאשר תפסו אותנו יום אחד מעלים אש במחסן של אחת השכנות. הוריי קלטו רק אז שחוץ מתחביבים לא מזיקים כמו איסוף בולים, אנחנו גם מרבים לעשות שטויות, ומיהרו להפריד בינינו.

החנות של זעירא, שפתחה סניף מצליח גם בתל-אביב, הייתה אבן שואבת לחובבי רוק. תמיד הגיעו משלוחים חדשים של תקליטים מחו"ל, והמוכרים הירשו לנו להאזין להם בעמדת ההאזנה. ביליתי שם המון. התקליט הראשון שקניתי בחיי, "קימונו ביתי" של הספארקס, נרכש כמובן בחנות זו.

יום אחד, בעודי נובר במרץ בערימת תקליטים חדשים שהגיעה לחנות – פעולה שהיוותה את הבילוי העיקרי שלי אותם ימים ושכילתה כליל את כספי – נעמד לידי בחור רזה בעל רעמת שיער ארוכה שחורה ומבטא אמריקאי. שמו הפרטי היה ג'וני. שום דבר במראהו החיצוני לא רמז על כך שהוא בן לאחת המשפחות העשירות בארה"ב. ג'וני היה מבוגר ממני בכמה שנים, בן עשרים ומשהו, ושהה באחד מקיבוצי הסביבה כמתנדב.

עד מהרה התפתחה בינינו שיחה. אני סיפרתי שאני מקים להקה. הוא סיפר שבארה"ב הייתה לו להקה. אני אמרתי שאנחנו מחפשים גיטריסט עם ראש טוב. הוא אמר: "הנה, מצאת!"

לג'וני איקס, כך כינינו אותו, היה את כל הציוד הדרוש. היו לו חמש גיטרות חשמליות בצורות שונות ומשונות (כוכב, גרזן, רובה), גיטרת בס, מגברים, אפקטים ומה לא. גם הייתה לו מכונית. עשינו חזרה אחת בקיבוץ, והרמנו את הווליום לגבהים כאלה שכל התרנגולות התפגרו בלול והחלב החמיץ בעטיני הפרות. היינו חירשים לגמרי בתום החזרה. מזיעים וחירשים. שמענו צילצולים באוזניים וראינו הבזקים מול העיניים. ג'וני צרח באנגלית, אני צווחתי בעברית, דקל צעק שהוא לא שומע את עצמו.

לא היה לנו ספק שהלהקה מוכנה להופעתה הראשונה. עכשיו רק נשאלה השאלה מי ירצה להקה שכזו.

בנקודה זו אני מפסיק, שכן עד היום קיים בינינו ויכוח נצחי בשאלה: מי המציא את השם KILLER. את גרסתי שלי תקראו בפרק הבא.

5. צוחקים כל הדרך אל הפאנק

ג'וני איקס היה להוט לקדם את הלהקה. כמי שבא מארה"ב הממוסחרת, הוא הבין את הראש שלנו. דיברנו באותה שפה, ואני לא מתכוון לעברית או אנגלית. זה היה כל כך שונה מכל הנגנים האחרים שניסינו לעבוד איתם. 

לפניו, אף אחד לא הבין על מה אנחנו מדברים. עולם המושגים שלנו היה שונה לחלוטין מזה שלהם. וגם ההעדפות המוזיקליות. הגיטריסטים שהגיעו בניסיון להצטרף לקילר סגדו לקלפטון, הנדריקס, פינק פלויד, לד זפלין וסגול כהה במקרה הטוב, ולא הכירו את כוכבי הגלאם-רוק והפאנק, וגם לא את הרעיונות ואת תעשיית ההייפ שמסביב. 

אחד מאותם גיטריסטים היה ניק מילר, שכעבור שנים הקים את להקת סטלה מאריס. ניק הוא נגן מדהים ביכולותיו, והוא הגיע אל בית הוריי מנצרת הרחוקה, עם הגיטרה שלו. אני לא זכרתי אותו. מבחינתי, הוא היה עוד גיטריסט בשרשרת ארוכה שלא התאים לנו. שנים מאוחר יותר, כאשר הוא כבר היה הגיטריסט של סטלה מאריס ונפגשנו, הוא זיהה אותי וסיפר איך הגיע נרגש ואיך התבאס מכך שלא התקבל. הסברתי לו שהוא פשוט היה טוב מדי לרמה שהפגנו באותם ימים. המפגש המחודש בינינו הניב חברות אמיצה. ב-1993 קילר וסטלה מאריס הופיעו יחד, וגם בשנות ה-2000, במסגרת הקאמבק שלנו. ב-2018 גם הקלטנו שיר משותף בשם 'מקום אחר', שניק הוציא כסינגל מתוך אלבום סולו חדש. 

ובחזרה לסבנטיז. הרגשנו אז זרים בארץ נוכרייה. היינו מתוסכלים המחץ. הדוגמה שעמדה לפנינו הייתה להקת KISS האמריקאית. מועדון המעריצים שלה, "THE KISS ARMY", הכיל מיליוני חברים מארה"ב ומחוצה לה. כל אלבום מחורבן שהוציאה נמכר במיליונים רבים, ההופעות גדושות הפירוטכניקה היו מפוצצות בקהל, התקשורת שיתפה פעולה בהתמסרות מלאה, והכי חשוב – חבריה ידעו לשחק אותה. גימיק רדף גימיק, והקהל אכל הכול.

עקבנו אחוזי השתאות אחר התפתחות הקריירה של KISS. איך הם האכילו את הקהל בסיפור שלפיו הם הגיעו לעולמנו מהחלל החיצון. איך הם עודדו את תעשיית השמועות לגבי הסיבה שבגללה הם מופיעים רק בתחפושות ובפנים צבועות. איך הם היו בעצם קרקס נודד של מופע רוק גרנדיוזי שנשען על התזות דם, על יריקת להבות וכמובן על לשונו הארוכה עד אימה של ג'ין סימונס. הכי אהבתי את הגרלת הענק שערכו בין מיליוני מעריציהם: חמישה זוכים מאושרים קיבלו לידיהם תמונה בלעדית בה רואים את חברי הלהקה ללא מסיכות! רק חמישה! וזה היה רק חלק מהגימיק. כי אם למישהו מהחמישה עברה בראש מחשבה לרוץ עם התמונה למדיה, הרי שהוא בטח התבאס לגלות שבתוך חמש דקות מרגע חשיפת התמונה לאוויר היא פשוט כילתה את עצמה ונעלמה. ע-נ-ק! 

על KISS אפשר לכתוב דוקטורט, אבל אנחנו התבשמנו מכך שג'ין סימונס, מנהיג הלהקה, היה בעברו ילד חיפאי ששמו חיים וייץ. המבטא הישראלי היה דומיננטי בדיבור שלו, למרות שנעוריו כבר עברו עליו בארה"ב. תוסיפו לכך את העובדה שעוד שניים מחברי הלהקה היו יהודים, ושאת ההופעות הראשונות שלה עשתה הלהקה במסיבות בר-מצווה ובאירועים יהודיים – ותבינו שנדלקנו על הרעיון לצעוד בדרכה. חברי KISS צבעו את הפרצופים כך שלא ניתן היה לזהותם. וגם אנחנו. KISS הלכה על הופעות גדולות מהחיים. וגם אנחנו.

נו, טוב. לפחות רצינו.

אבל היה בינינו הבדל קטן - להם היה כסף, ולנו לא. בשנותיה הראשונות של KILLER לא היה לנו גרוש על התחת, והדבר התנקם בנו לכל אורך הדרך. את השירים שלנו הקלטנו באולפני טריטון, אשל ו-D.B בתחילת שנות ה-80 בכמות מגוחכת של שעות אולפן. ממוצע של חמש-שש שעות לשיר אחד. אילו הייתה לנו אז ההשקעה הכספית המינימלית, הכול היה נראה אחרת. וגם נשמע אחרת. תזכרו את זה כשתאזינו להקלטות שלנו מאז.

לג'וני איקס היה פוטנציאל כלכלי לא מוגבל. כסף זרם אצלו במשפחה כמו זבל. אבל רק קילוח דקיק הגיע אליו כל עוד השתעשע לו כאן בארץ, זרוק ורחוק ממשפחתו השמרנית והמאוכזבת. המשפחה שמה עליו איקס. מבחינתם הוא היווה כבשה השחורה, ולא היה בהם שום רצון לטפח כבשים בארץ הקודש. זה היה מתסכל, כי שלושתנו הבנו שהמפתח להצלחה שלנו טמון בכסף ולא בשום דבר אחר. בישראל של אותן שנים, התנאי להצלחה במצעדי הפזמונים היה מותנה בהיסטוריה שכללה להקה צבאית, אבל אנחנו החלטנו שאת התהילה אפשר לקנות גם בעזרת כמה שירי פופ-רוק קליטים, נושאי שירים פרובוקטיביים, ואספקה סדירה וקולחת של גימיקים תקשורתיים.

החלטנו שגם בלי כסף שווה לנסות. עוד באותו שבוע הקמנו את מועדון המעריצים שלנו. זה נעשה בעזרת מודעות ומסרים במעריב לנוער, במכתבים מפוברקים למערכות כל העיתונים ולמדורי הרכילות, ובריסוס גרפיטי עם שם הלהקה על כל קיר רענן. (בתמונה - דקל ואני מנסים לצרף מעריץ נוסף למועדון). בתוך זמן קצר אי-אפשר היה שלא לדעת שבחיפה פועלת להקת רוק בשם "קילר" (ומאוחר יותר - "קילר הלוהטת"). אף אחד לא שמע את שירי הלהקה (כי עדיין היינו עסוקים בכתיבתם), ואף אחד לא ראה את הלהקה במו-עיניו (כי עדיין לא הופענו), אבל כולם קראו ושמעו עלינו.

העיתונים שיתפו פעולה ברצון. הם פרסמו עלינו כתבות ותמונות ששלחנו להם בעצמנו מבלי לבדוק דבר (ראו, למשל, בארכיון הכתבות את הקטע על "אדולף, העורב האכזר" שפורסמה בשבועון הפופ הנפוץ "להיטון"). כל רעיון הזוי שעלה במוחנו התפרסם כעבור זמן קצר בעיתונים ששמחו שאנו מספקים להם אייטמים מעניינים ועוד בחינם. וזה קרה, להזכירכם, 20 שנים לפני פרשת "השרוף". קיבלנו כתבות שער בשבועונים, דיברו עלינו בתוכניות רדיו. כולם שמעו על, איש לא שמע את. הפכנו לתופעה – "פאנק בעיר הפועלים".

וצחקנו כל הדרך אל הפאנק.

KILL AND LET LIVE .6  

לא קל היה למצוא מקום שיאפשר לנו להופיע בו. התדמית הפרועה שיצרנו לעצמנו בתקשורת – כזכור, עוד לפני שבכלל בקענו לעולם החיצוני – גרמה לדלתות המועדונים המעטים שהיו בעיר להיסגר לנו בפרצוף. 

גם בתוך הלהקה לא היה קל. דקל ואני הסתדרנו מצוין, ועובדה שעד היום, 45 שנים מאוחר יותר, נשארנו חברים טובים. הגרעין הקשה כלל גם את ג'וני איקס, ומלבדנו התחלפו בסיסטים, גיטריסטים וקלידנים בקצב מסחרר. אף אחד לא התאים לנו בראש ובכיוון.

גם עם ג'וני לא הכול הלך חלק. כמו במשולש רומנטי, התברר שזה לא פשוט. הוא התעקש לבצע בעיקר קאברים של להיטי פאנק ורוק. דקל ואני לחצנו על חומר מקורי בלבד. בסופו של דבר התפשרנו – ניגנו גם קאברים, אבל בעיבוד שונה מזה המקורי, ובחלק מהשירים ביצענו מעשים מגונים כמו תוספות ושינויים לעומת המבנה המקורי, וגם תרגום לעברית כיד הדמיון הטובה עלינו.

בגרסאות שלנו זיגי סטארדאסט שיגל את הגיטרה, ג'וני בי-גוד הפך פרסומת לחנות אופנה מוטרפת בשם "ג'וני ביגוד", "לונדון בוערת" של הקלאש הפך ל"חיפה בוערת משי-ע-מום" וכיוצא בזה. האמת, שזה היה משעשע לאללה. הכי אהבנו להתעלל בשירI Can Get No Satisfaction  של הרולינג סטונס. בביצוע שלנו, אגב, גם השירים הכי פופיים קיבלו חיספוס של פאנק-רוק.

במבט לאחור, ג'וני איקס צדק. זה היה אידיוטי להופיע עם חומר שאיש לא מכיר, למרות שהשירים היו ברובם קליטים מאוד. הקאברים, שמינונם עלה עם הזמן למחצית הרפרטואר, סיפקו לקהל לחנים שאפשר לשיר איתם, לקפוץ איתם, לצעוק אותם. וכולם הופתעו ונהנו לשמוע את הגרסאות המוטרפות שלנו.

ההופעה הראשונה התקיימה ברחוב. הורדנו כבלי חשמל אל מגרש החנייה שליד ביתי, בנינו במת הגבהה מאותרת לתופים, וחיברנו מגברים. הקהל המזדמן שהתאסף סביבנו היה מורכב מתלמידי תיכון שיצאו משני בתי-הספר הסמוכים (עירוני ה' וחוגים) ומסתם עוברים ושבים.

בשביל הקטע ביקשנו מחבר שיעבור עם כובע הפוך בין האנשים בקהל. מי שנהנה התבקש לתרום משהו, מי שלא אהב – התבקש לקחת לעצמו מטבע מהכובע כפיצוי. כיסחנו כמיטב יכולתנו, אבל מדובר היה במגברים אישיים, מוגבלים בעוצמתם, והצלילים התפזרו להם בחלל הפתוח. אם אתם תוהים, נאלצנו להביא כסף מהבית, כי אלה שלא אהבו היוו את הרוב...

בשורה התחתונה זה לא היה נורא כל כך, והופעות הרחוב שלנו הפכו למסורת. בימים קבועים, בשעות קבועות, היינו מבקשים מכמה שכנים לפנות את מכוניותיהם מהחנייה הפרטית של הבניין, והרבצנו הופעה. עד מהרה החלו להגיע אוהדים קבועים, ונהיו לנו מעריצים אמיתיים.

עם הזמן גם הכנו תפאורה הולמת: סדיני ענק שחורים, עם סמל הגולגולת של קילר בלבן. ירדנו מהבית מאופרים ומאובזרים, והרגשנו אמריקה. פעמיים הזמינו לנו משטרה, אבל רק התבקשנו להתקפל משם בלי בעיות.

ואז הגיעה ההופעה הראשונה בתשלום. זה התחיל כבדיחה, וגם המשיך ככה. חבר שלי המליץ עלינו בבית אבות בשכונת אחוזה. הוא כמובן תיאר אותנו ואת המוסיקה שלנו בגוונים חביבים ולא מזיקים. הוא הציג את עצמו כאמרגן שלנו וסגר איתם על מחיר.

בערב המיועד הגענו אל בית האבות, חמושים במיטב האיפור ועם כל הציוד המוסיקלי. המנהלת כמעט התעלפה, אבל האמרגן הסביר לה בסבלנות שההופעה שלנו כוללת לא רק מוסיקה אלא גם Show.

כעשרים אנשים דידו לתוך אולם התרבות של המקום, והתיישבו מסוקרנים. כמה מהם עשו את טעות חייהם והגיעו עם מכשירי שמיעה. פצחנו את ההופעה בנגינת "התקווה", ובהדרגה היא הפכה לצורמנית ולפאנקיסטית יותר. כמה קשישים ניסו לעמוד, כמקובל בעת השמעת ההימנון, אבל חטפו פיק ברכיים והתיישבו בחזרה המומים. אחרי שיר אחד נוסף ניתקו לנו את החשמל והתבקשנו לרדת מהבמה. רק זקנה אחת מחאה לנו כפיים בנימוס. אחר-כך התברר שהיא הייתה חירשת.
עד היום לא קיבלנו מהם את התשלום עבור ההופעה. לא ברור לי למה.

יורם מארק-רייך

7. איקס על המעריצות   

אחת המטרות הלא מוצהרות שלנו בהקמת הלהקה הייתה נעוצה בתובנה שבקרוב יהיה לנו מעריצות והרבה. 

ישנן בנות שמתלהבות מכל מה שקשור ללהקת רוק. חלקן גרופיות לכל דבר, כאלה שמזדנבות אחר הלהקה לכל מקום והופכות לחלק בלתי נפרד מהחבורה הנרקמת סביבה, וחלקן סתם מתחרמנות תוך כדי הופעה ומתייצבות מיד אחרי ההדרן בחדר ההלבשה לצורך מילוי תפקידן. 

הסטטיסטיקה הבלתי רשמית של עולם הרוק קובעת שהמתופף זוכה בהכי הרבה בחורות. הסולן הוא הבא בתור, אחריו הגיטריסט, אחר-כך הבסיסט, ובסוף מדשדש לו הקלידן. אף אחד לא בדק את הנתונים הללו באמת, אבל כך זה מצטייר מכל הכתבות והביוגרפיות המתפרסמות. 

אז זהו, שאצלנו דווקא הגיטריסט יצא מנצח. לפחות כל עוד היה זה ג'וני איקס. 

ג'וני, כאמור, היה מבוגר מאיתנו בשנים אחדות. הוא כבר היה בן עשרים ומשהו, היה לו שיער ארוך ושופע, רוב הזמן כיסו את פניו זיפים בני יומם, את זרועו קישט קעקוע של שטן בצורת נקבה עירומה, שפתו הייתה תערובת בלתי אפשרית של אנגלית ועברית. הוא היה זרוק בלבושו והמון סקס-אפיל נדף ממנו. בחורות נמשכו אליו כמו דבורים אל הצוף. והוא בהחלט איפשר להן לשאוב. 

הבנות הציפו אותו ללא כל מאמץ מצדו. בדרך-כלל היו אלה נערות צעירות, יפות, רזות, קצת זרוקות. ילדות מבית טוב שהשתוקקו לפרוק עול. הוא היה מסוגל לקיים מפגש חטוף עם אחת לפני ההופעה, להיעלם עם השנייה מיד ברדתו מהבמה (ולהשאיר אותנו לקפל את הציוד לבד, כולל את הציוד שלו), להגיח אחרי שעתיים בחברתה של נערה שלישית, וללכת לישון בביתה של הרביעית, רק כדי למצוא עצמו מתעורר בבוקר עם אימא שלה. הוא היה מכור לסקס. 

האיידס עוד לא איים אז על העולם, וג'וני חגג כאילו הסיקסטיז עוד בעיצומם, למרות שהיינו אז כבר בשלהי הסבנטיז – 1976/7. התהילה הזעירה בה התבשמנו הורידה אותו כליל מהפסים. הוא רצה לחיות חיי רוקנרול זוהרים, ולא קלט שהוא נמצא במדינה קטנה ובעייתית בפח האשפה של המזרח התיכון. 

חיפה הייתה אז שממה תרבותית. לא קרה בה כמעט כלום. מקהלת אפי נצר הייתה הדבר הכי חם בעיר. משה דץ עוד היה רחוק מלהיות רוקר קטלני, והופיע בהתנדבות בבתי-חולים וכאלה. פה ושם התאמנו כל מיני הרכבים חסרי-שם וחסרי תוחלת בבתים ובמיקלטים. תרבות הגראז'ים פסחה עלינו. 

את החזרות שלנו המשכנו לעשות בעיקר בבית שלי, למורת-רוחם של ההורים. כל חזרה לוותה בהתרגשות ובהתלהבות. חדוות היצירה, מה שנקרא. אבל השמחה הזו הושבתה שוב ושוב בגלל ההברזות של ג'וני. הוא אפילו לא ניסה לשקר או לחפש תירוצים. סיפר את האמת העירומה: "מצטער שלא הגעתי, אבל פגשתי מישהי מדהימה." 

הטכנולוגיה עוד לא המציאה אז טלפונים סלולאריים ואמצעי איתור, כך שהמקסימום שיכולנו לעשות כשהאיחור הפך לבלתי נסבל, ולא ידענו אם החזרה תתקיים או לא, היה לשלוח בריצה מישהו אל הדירה השכורה בה התגורר ג'וני ולבעוט בדלת בעצבים כדי להוציא אותו מהשינה או מהבחורה. 

ולא רק לחזרות הוא איחר או לא הגיע. כשזה קרה לנו בהופעה חשובה מול עשרות תיכוניסטים בבבית הספר הריאלי, ונאלצנו לעלות על הבמה עם גיטריסט מחליף שהכיר רק חלק מהשירים, נשבר לנו סופית והודענו לג'וני שדרכינו נפרדות. 

לא בקלות נפרדנו ממנו. חיבבנו את הבחור והוא הדיף סביבו ריח של חוצלארץ, של העולם הגדול, של עולם הרוק. אבל החיים המשותפים איתו בלהקה הייתה מבחינתנו ללכת עם, להרגיש בלי. 

זה נגמר בדמעות. הוא איבד לא רק את הלהקה, אלא גם את התהילה. חזר אל אלמוניותו, ובשלב כלשהו נעלם לחלוטין. לא שמרנו על קשר, ואין לנו צל של מושג אם הוא חי או מת, אם הוא פה או שם. מה שבטוח, אם הוא חי אז הוא לא לבד. יש איתו מישהי. 

יורם מארק-רייך

8. צה"ל קורא לך, מותק!

  
הגיוס לצבא היה אמור להיות טראומטי עבורנו. כחברים בלהקת רוק פרועה שנלחמו מגיל צעיר כנגד הוריהם ומוריהם בגין השיער הארוך, הבגדים הזרוקים והתדמית הנון-קונפורמיסטית, מן הסתם היה עלינו לקחת דוגמה מכמה נגנים מבוגרים מאיתנו, שתפסו מרחק מהשירות הצבאי ונשבעו אמונים רק לגיטרה ולתופים. אבל זה לא קרה. זה לא יכול היה לקרות אצלנו. מתחת למראה הרוקיסטי היינו ילדים טובים שקיבלו חינוך ציוני ושטיפת-מוח טרומפלדורית. "טוב להרוג בעד ארצנו" – הייתה הגירסה הקילרית.
האקלים החברתי בתקופה ההיא לא איפשר לנו שלא להתגייס. היה ברור לנו שזהו שלב בחיים שעלינו לעבור, וגם חוב שלנו כלפי המדינה. לרגע לא היססנו להתגייס, גם אם לא בהתלהבות רבה. היינו מוטרדים מבעיות אחרות: איך תשרוד הלהקה בתנאים כאלה? האם נצליח לקיים חזרות והופעות? ושאלת-השאלות – איך, לעזאזל, נצליח לוותר על מחלפות השיער למשך שלוש שנים???
חששנו מפני אפקט שמשון – שללא השיער נאבד את כוח משיכתנו, את זהותנו, את ייחודנו. ו...את המעריצות.
לקראת הגיוס שלי, באוגוסט 77, התחלתי לקצץ באופן עצמאי באורכו של השיער. כל פעם עוד כמה סנטימטרים, כדי שההלם לא יהיה גדול מדי. הושפעתי מסיפורי אימה אודות הספרים הצבאיים שמכסחים עם מכונות גילוח חשמליות את הקרקפת, ושמניחים קערית על הראש ומגלחים את כל מה שמסביב. בשבת שלפני הגיוס יצאתי לסיבוב פרידה חגיגי מהמשפחה המורחבת, ודוד שלי, ניסים גולדנברג ז"ל, עיצב לי את שארית הפליטה לכלל תספורת הגיונית.
ב-10.8.77, קמתי השכם בבוקר. לפני הנסיעה ללשכת הגיוס הצטלמתי עם הגיטרה בחדרי, כשמערכת התופים והפוסטרים של מארק בולאן והטי-רקס משמשים לי כרקע. עד ליציאה מהבית השמעתי בווליום רצחני שירים של הראמונז כדי לשאוב אנרגיות, ואז הסיעו אותי ההורים ללשכה שבשכונת הדר, שם כבר המתינו האוטובוסים של הבקו"ם.
הגיוס עבר ללא טראומות מיוחדות. יחד איתי התגייס גם הקלידן שלמה רוזינגר, שניגן איתנו באותה תקופה, וקיבלנו מספרים אישיים עוקבים. בלשכת הגיוס ערכו אז ניסוי לגבי יעילות חיסון חדש כנגד מחלת הצהבת. המספרים הזוגיים קיבלו חיסון, האי-זוגיים היוו את קבוצת הבקרה והזריקה נחסכה מהם. לשמחתי הזריקה דילגה עליי. לא יכולתי לנחש אז שזה יעלה לי ביוקר בהמשך.
אחרי כמה ימים בבקו"ם, נשלחנו לבה"ד 13, בסיס האימונים של המשטרה הצבאית בקדום. הסתגלתי במהירות לקימה המוקדמת, להקפצות הליליות, למסעות הרגליים המפרכים, לאוכל הצבאי, לפקודות המטופשות, לחיילים המטומטמים שבינינו, למ"כים הבני-זונות, למסדרי הסדר והניקיון, ללינה באוהלים ובשקי-שינה, למטווחים, לטירטורים, לליכלוך ולזוהמה.
כיף גדול זה לא היה. הזבובים והחרקים השונים עשו לי את המוות. החום והשמש של אוגוסט חרכו אותי וייבשו לי את המוח. אני שונא את הקיץ הישראלי. ניחמה אותי העובדה שמדובר בטירונות קצרה יחסית, והיה נחמד לעבור את הזמן הזה עם רוזינגר.
בשבת השנייה שלנו בבסיס הגיעו ההורים שלו ושלי לביקור, והביאו איתם אוכל וממתקים. שלמה ואני הצטלמנו למזכרת בפתח הבסיס, כשאנו אוחזים ברובים כאילו היו גיטרות, וגם מכוונים אותם זה אל זה. אחרי שההורים התקפלו ונסעו, זימנו את שנינו למשפט מהיר על שימוש לא קביל בנשק, ואת הלילות הבאים בילינו בשמירות ובעונשים שונים.
מהמוסיקה היינו מנותקים, להוציא מקרה בודד. בוקר אחד הגיע מ"כ מלכה בפנים מכורכמות, העמיד אותנו בדום מתוח והודיע שבלילה הלך לעולמו מלך הרוק, אלביס פרסלי, אהוב נפשו. כל אותו יום הוקדש, אם כך, לאלביס. ערכנו לו מסעות אלונקה מפרכים (ומכיוון שהוא מת כשהוא סובל ממשקל עודף – גם האלונקה הייתה כבדה בהתאם), חפרנו לו קברים באדמת הטרשים הקשה, וכמובן – הועמדנו מפעם לפעם בדום מתוח תחת השמש הקופחת, לזכרו.
כולם אצלנו שנאו את אלביס מאותו יום.
ירון דקל התגייס כמה חודשים אחריי, בנובמבר 1977. הלהקה שותקה מפעילות עד שכל אחד מאיתנו שובץ בבסיס קבע.
 יורם מארק-רייך

9. מגעילון ב-69 עותקים

ירון דקל תרם את גופו לצבא בנובמבר 1977. הצבא לא התרשם ממטחי ארטילריית הרעש שהוא מסוגל להנפיק, והוא שובץ ללא היסוס לתפקיד טנקיסט. את הטירונות הממושכת והמפרכת הוא עשה ברפיח, חיל שיריון, בתוך סופות חול קשות. הרומן עם הטנקים נכשל. אחרי כמה חודשים של טירונות קרבית שהסתיימה בפציעה ובהורדת פרופיל, מצא את עצמו הלוחם המהולל דקל במחנה צריפין, כעובד מצטיין בבית-הדפוס הצבאי. השיבוץ הזה איפשר לנו לעשות משהו שחלמנו עליו מזמן – להוציא לאור פאנזין ישראלי בנושא פאנק-רוק. ממש כמו Sniffin' Glue האנגלי ודומיו. אלה היו עיתונים מחתרתיים אשר נוצרו באופן לא מקצועי על ידי חובבי רוק ופאנק, שהעלו על כתב את כל מה שבראש שלהם. בלי לדפוק חשבון. בלי להיכנע לכללים מקובלים. Aנרכיה.
ובינתיים, בעוד שדקל לומד להפעיל מכונות דפוס, אני מצאתי את עצמי מדרים לבאר-שבע, בירת הנגב והדיכאון. זה קרה בערך שנה אחרי הגיוס, ועד אז הספקתי לעבור כמה וכמה הרפתקאות צבאיות מחורבנות, כולל אישפוז בבית-חולים רמב"ם ואחר-כך בבית-הבראה 3 בחיפה בגלל נגיפי צהבת שניסו לחסל אותי. בדיעבד, ייתכן שהצהבת הצילה אותי מגורל אכזר, שכן היא תקפה אותי במהלך קורס סודי בו נטלתי חלק בבסיס זעיר שלא קיים על המפה, ואחדים מחבריי לאותו קורס נפצעו או נהרגו מאוחר יותר במבצע ליטני.
אף פעם בחיים שלי לא תיארתי לעצמי שיש חיים דרומית לתל-אביב. כאשר נחתתי בפעם הראשונה בתחנה המרכזית הישנה והמגעילה של באר-שבע התחוללה בנגב סופת חול נוראית. האוויר היה צהוב. בקושי יכולתי לראות משהו, אבל הצלחתי להבחין בחבורת קבצנים בדואים שישבו לצד הדרך ביציאה מהתחנה. ביניהם בלטה קבצנית ישישה עם זקן לבן, שבהמשך שהותי בעיר הדרומית נגזר עליי להיתקל בה עוד פעמים רבות. היא דמתה לשילוב של הבבא סאלי עם אדי, המיפלץ של איירון מיידן.
הדיכאון אחז בי בטירוף. זה היה המקום הכי רחוק מלונדון. לונדון הקודרת והגשומה הייתה המקום שבו הכי רציתי להיות.
למזלי, עשיתי את הלילה הראשון בביתם של בני משפחת לייבוביץ', החיפאית לשעבר. אם המשפחה, גאולה, הייתה חברה של אמי, וכאשר נודע לה שאני עומד לשרת בדרום הפרוע, היא הציעה מייד להקל עליי את הקליטה. לנתי אצלם במהלך הלילות הראשונים שלי בדרום, עד שהצבא סידר לי לינה בדירה מחוץ לבסיס. גרתי בחדרו של הבן הבכור, רוני לייבוביץ', שהיה אז, אם זיכרוני אינו מטעני, טייס מסוק בשירות קבע. בבית עדיין התגוררו הבן הצעיר גיל והבת שרית. עם הזמן עברה המשפחה להתגורר בישוב עומר.
בתוך זמן קצר שיכן אותי הצבא במבנה אבן מבודד ברובע העתיק של העיר, בו התגוררתי עם עוד חיילים צפוניים ששירתו בסביבה. רוב רובם של החיילים בבסיס הגיעו מבאר-שבע או ממקומות קרובים, וחזרו בכל ערב לביתם. המגורים שם איפשרו לי להכיר כל מיני טיפוסים ולעבור חוויות, שאחר-כך שיבצתי אותם בספרי החצי-אוטוביוגרפי, 'הנסיעה'.
עד מהרה נודע לכולם שבסופי השבוע בהם אני חוזר לחיפה, אני פעיל בלהקת פאנק-רוק. לחלק מהחיילים זה נראה מגניב, אחרים סתם הסתלבטו, אבל זה הפך למסורת – בחדר האוכל החלו לקדם את פניי בהקשה קצבית של קערות המרק והכפות על השולחנות, כשכולם שרים שירי פאנק מפגרים שהמצאתי במיוחד בשבילם, כמו למשל: "דפוק את הראש בקיר / בום-בום-טראח / בלאו-הכי הוא לא שביר / בום-בום-טראח / דפוק דפוק דפוק בכל הכוח / עד שיישפך לך המוח..."
לקחתי איתי לבאר-שבע קלטות עם שירי פאנק ורוק. פעם בשבוע בשעות הצהריים שבתתי מכל מלאכה למשך שעתיים, כאשר בני דודקביץ' שידר ברשת גימל את תוכניתו "מופע רוק", עם כל הסינגלים החדשים שיצאו בבריטניה ובארה"ב. המשכתי לקרוא בתאוותנות את שבועוני הרוק הבריטיים כמו ה'מלודי מייקר' וה'NME'. ובינתיים בארץ, רמי פורטיס ולהקתו הוציאו את האלבום 'פלונטר'. אהבתי מאוד.
התורנויות בבסיס והמרחק הגיאוגרפי עשו את שלהם. לפעמים נפגשנו בשבתות בחיפה והמשכנו לעבוד על שירים חדשים, אבל הלהקה הייתה משותקת למדי. לעומת זאת, הצלחנו לממש את רעיון הפאנזין. קראנו לו 'מגעילון', והפצנו אותו ב-69 עותקים למנויים בלבד, ביניהם עיתונאי רוק ושדרני רדיו שהערכנו כמו מיכאל רורברגר ('העיר'), יואב קוטנר (גלי-צה"ל) ובני דודקביץ' (רשת גימל).
בלילות, אחרי העבודה המשעממת הרגילה שכללה הדפסת מערכי שיעור למורי נהיגה צבאיים, או במקרה הטוב מערכי שיעור מטומטמים לטבחים צבאיים לעתיד, נהג דקל להתגנב לבית-הדפוס ולהדפיס בו את עיתון המוסיקה המחתרתי הראשון בהיסטוריה במימון הצבא.
העיתון הודפס על דפים צבעוניים שהיו מיועדים לתרגול אוגדות בסיני. לא פעם התקבלו תלונות חריפות מתתי-אלופים על היעדר הדפים הצבעוניים, דבר שהקשה עליהם באימונים, היות שכל צבע סימל חלק אחר של התרגיל. אבל, מה לעשות, 'מגעילון' היה חשוב לא פחות.
שלושה גיליונות של 'מגעילון' ראו אור והופצו בעזרת הדואר. הרביעי היה כבר מוכן, אבל הסתבכות קלה עם רשויות הצבא מנעה מאיתנו את האפשרות לשכפל ממנו עותקים ולשלוח אותו ל-69 קוראינו הנאמנים.
עותקי 'מגעילון' הפכו עם הזמן פריט רב-ערך לאספנים.
 

10. שלוש שנים בצבא ההגנה                                                           

שלוש שנות השירות הצבאי לא תרמו להתפתחותה של קילר הלוהטת. מצד שני, גם לא בטוח שקילר תרמה להתפתחותו של צבא ההגנה. הלהקה לא ממש היתה קיימת בתנאים המחורבנים הללו של חוסר תיאום בין מועדי היציאות שלנו הביתה בשבתות או בחופשות, ולא פעם התגנבו קינאה או תיסכול לנוכח הלהקות האחרות שחבריהן לא טרחו להתגייס לצבא. בכל סופשבוע בו הגעתי הביתה מהדרום הפרוע (אז זה היה סיפור של 4-5 שעות מתישות) הקפדתי להיפגש עם מי שגם הצליח לצאת הביתה. לפעמים ניגנתי עם ירון מגן (גיטרה), לפעמים עם ירון דקל (תופים), לפעמים עם שלמה רוזינגר (קלידים). כמעט אף פעם לא הצלחנו לנגן כולנו יחד. השירות הצבאי תרם, אבל, להתחדדות הפאנק בתוכי. גם כי נפגשתי עם שכבות אוכלוסייה שגירדו את התחתית, וגם כי נוכחתי במו עיניי בצביעות ובשקרים שמהם מורכבת המערכת. כולם רימו את כולם, כולם תיחמנו, כולם דאגו רק לעצמם ולכיסוי התחת הפרטי שלהם.
אחד החיילים שאיתם התיידדתי היה עמנואל. בחור אינטליגנטי מאוד שהגיח משכונת עוני באר-שבעית. הוא היה חסון וחזק ובעל חזות סמי-עבריינית, ובמידה מסוימת הוא שימש כשומר הראש שלי. הוא זה שליווה אותי לעשות חור באוזן השמאלית (גבר עם עגיל באוזן נחשב אז ושם להומו שלא מן העולם הזה), הוא זה שמנע ממני להצטרף אל עולם המתים (כאשר הסית ברגע האחרון קנה של רובה שכיוון אליי חייל מהזן הערסי שרצה לסגור איתי חשבון), והוא זה שלימד אותי דבר או שניים במינהל עסקים. באנו מרקעים שונים לחלוטין, אך נרקמה בינינו ידידות אמיצה.
עמנואל היה אז אמנם חייל, פלוס-מינוס עשרים, אבל כבר היו לו כמה עסקים בעיר. בשניים מהם הייתי מעורב – דיסקוטק 'מגדלור' ברובע ד' הנודע לשימצה, ומזנון במרכז מסחרי שנשק לרחוב הראשי של ב"ש.
במזנון היו שני חלונות גדולים פתוחים לקהל, אחד שפנה אל הרחוב ואחר שפנה אל פנים המרכז המסחרי. לפעמים הגעתי לעזור לו, ואז כל אחד מאיתנו אייש חלון אחר, והיינו מסתלבטים על הקונים ומתחרים זה בזה. אם הגיע קונה לחלון של עמנואל כדי לרכוש חפיסת סיגריות, מיד סימנתי לו שיערוק לטובת החלון שלי, כי אצלי הוא יקבל הנחה משמעותית. הקונה היה עובר אליי, ואז רגע לפני ביצוע הרכישה, היה עמנואל מפתה אותו שיחזור אליו, כי אצלו הוא גם יקבל 100 גרם גרעינים שחורים בונוס. ברגע שחזר אליו הקונה בהתלהבות, בלמתי את ידו המושטת והאצתי בו שיחזור אליי, כי ברגע זה ממש אני מכריז על מבצע קולה + גרעינים + סיגריות במחיר של חפיסה אחת, וכך חוזר חלילה, עד שהקונה המבולבל היה יוצא מאחד מאיתנו עמוס בכל טוב, מבלי שיוציא גרוש אחד מכיסו. וכל זה, כשממש לא ברור לו מדוע אנו מתחרים בכלל, שהרי שנינו ניצבים בתוך אותו מזנון ממש.
אבל זו היתה סתם השתעשעות. בימי חמישי אהבתי להצטרף אל עמנואל בדיסקוטק המחורבן שלו. מוסיקת הדיסקו אומנם לא היתה הסגנון שלי, אבל גם לא סבלתי ממנה – בוני אם, הווילג' פיפל, גלוריה גיינור. לכבודי הוא היה מורה לתקליטן להשמיע גם תקליטונים של בלונדי, גארי ניומן וכאלה. מה שנקרא אז 'גל חדש' (New Wave).
אם אני לא טועה, 'מגדלור' היה ממוקם למעשה בתוך מיקלט עירוני. מתחת לאדמה. כל הערסים והפרחות של השכונה היו מגיעים לרקוד ולהתחכך ולהתחרמן. התפאורה היתה זולה תרתי משמע – כדור מראות עגול, פליקר עצבני, אורות צבעוניים. בפנים שרר חום אימים. אנשים הזיעו עוד לפני שעשו צעד אחד בסגנון ג'ון טרבולטה. לגמרי במקרה – הא! הא! – תמיד התגלתה תקלה באספקת המים למיקלט, ומי שרצה לשתות לא יכול היה למצוא את מבוקשו בברז הכיור, אלא נאלץ לרכוש בקבוקי משקה שנמכרו במועדון במחיר מופקע...
אותו עמנואל ידע לעשות עסקים. כמה שנים מאוחר יותר חזרתי לבאר-שבע כעיתונאי כדי להכין כתבה לאחד העיתונים. אני לא זוכר את נושא הכתבה, אבל אני זוכר שעמנואל זכה במכרז של העירייה לשיפוץ כל מיני בתים, והסתובבתי איתו בכמה אתרי שיפוץ כאלה בעת שביקר את הפועלים שלו.
ב-1981, כמה חודשים אחרי תום שירותי הצבאי, כשהקלטנו את השיר הראשון שלנו – "אני רוצה להיות ראש הממשלה" – ולא היה לי גרוש על התחת, שלף מיד עמנואל צרור שטרות מכיס מכנסיו האחורי ותרם סכום משמעותי למימון הפרויקט. זה לא היה זול, כי בגלל שזו היתה הפעם הראשונה שלנו, לקחנו מעבד מוסיקלי (אילן וירצברג) ונעזרנו בנגני אולפן מקצועיים (וירצברג עצמו בגיטרה, אבנר קנר בקלידים, מיקי שביב על קלידים ואלון הלל על התופים). ההקלטות נערכו באולפני 'טריטון' שהיו אז הכי טובים והכי משוכללים.
לא בכדי מוזכר השם 'עמנואל' בתחילת השיר 'אני רוצה להיות ראש הממשלה' – "עמנואל אמר לי שהעם זקוק לי... הגעתי!" זו היתה דרכי הצנועה להוקיר לו תודה.
אבל, אבוי! אני מקדים את המאוחר. אז בואו נחזור אל תקופת הצבא. בשביל זה צריך לדלג אל הפרק הבא...
  יורם מארק-רייך

11. מוניקה, סקס ורוק'נ'רול

מוניקה, סקס ורוק'נ'רול

הצבא, כאמור, היה בזבוז זמן נוראי מבחינת הלהקה. אז נכון שכתבנו המון שירים חדשים, נכון שקיבלנו השראה יצירתית בזכות הדיכאון שספגנו שם, ונכון ששיפרנו מעט את יכולת הנגינה שלנו (אין כמו להתאמן בהרצת אצבעות מהירה על קנה רובה כתחליף לגיטרה, או תיפוף על סירי ענק בעת תורנות מטבח) – אבל השורה התחתונה היתה עגומה: אובדן של שלוש שנים.


קרו לנו גם דברים טובים בתקופה הזו. למשל – משורר הפאנק קובי אור מצא את דרכו אלינו. כבר לא זוכר איך בדיוק, אבל זה בטח היה קשור לפאנזין שהוצאנו. בכלל, הרבה קשרים חשובים עם דמויות שהתבלטו מאוחר יותר בתחומי הפאנק והרוק בארץ החלו בזכות אותו "מגעילון". לקובי אור היה כתב יפהפה ומסוגנן. כל מכתב ממנו היה חגיגה של טקסט משובח ומעניין. יצא לנו גם לדבר בטלפון לא מעט. קולו הרך והנשי הדאיג מאוד את אמי. הוא, מצדו, דיווח לנו במכתביו על הנשים שמבקרות במיטתו. מאוחר יותר הודה שבדה את הסיפורים ממוחו הקודח. דמותו של "דובי" ברומן "הנסיעה" שכתבתי כמה שנים מאוחר יותר, מבוססת עליו.


לקובי היה תפקיד חשוב בהתפתחות הלהקה. הוא היה אז קשיש בן 30, ואנחנו עוד לא גירדנו את ה-20. עצם התעניינותו במוסיקת פאנק בכלל ובנו בפרט, בגילו המופלג, נתנה לנו את הלגיטימציה לדבוק במה שעשינו. גם התלהבנו לגלות מישהו שמכיר – ולמעשה, באופן מעמיק בהרבה מאיתנו – את כל הלהקות שהערצנו. אותה תקופה זה היה ממש נדיר. ליקטנו בפינצטה אנשים שהכירו ואהבו את גיבורי הפאנק וסממניו. בישראל של סוף שנות השבעים היינו מעטים ויוצאי דופן. הרגשנו כמו יחידה מובחרת.


קובי אור התעניין במה שעשינו והקלטנו, ועודד אותנו להמשיך ולהתמיד. עד היום אני שומר את כל מכתביו ששלח אליי. למעשה, אני שומר כמעט כל נייר ומסמך שנוגע לקילר. כולל פוסטרים ומודעות מתקופה מאוחרת יותר, שנהגנו לקלף מלוחות מודעות למזכרת.


במסגרת השירות הצבאי הצטלבו דרכיי עם מאיר לוי, שהיה אז מפקד מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) דרום, וכמובן – גם עם מוניקה פרידמן המדהימה, שהיתה אז חיילת מצ"ח במפקדה. די הגניב אותי שהמפקד (אז עדיין סרן בשירות קבע, אח"כ הוא התקדם בסולם הדרגות וגם בסולם הפיקוד) אהב מוסיקת רוק באופן אובססיבי. מאיר סיפר לי שיש לו מאות רבות של תקליטים. כמעט כל תקליט שיכולתי להעלות בדעתי. הוא גם סיפר שיש לו סינתיסייזר ימאהה חדשני דגם CS15D. באחד מסופי השבוע הוא הזמין אותי לבית הוריו בפתח תקווה, ושם נדהמתי למראה האוסף האדיר שלו. התקליטים שלו היו מסודרים בסדר מופתי, כמו חיילים ממושמעים. כל תקליט היה עטוף בשרוול ניילון שהגן עליו, והם היו שמורים וחדשים למראה כמו בחנות מוקפדת.


הטעם המוסיקלי של מאיר התגלה כרחב ומגוון בהרבה משלי. עברתי על התקליטים עם מבט דלוק בעיניים, את חלקם שלפתי החוצה וליטפתי גם עם הידיים. בזהירות רבה. הייתי אובססיבי לתקליטים. וגם דקל היה כמוני. הבילוי האולטימטיבי מבחינתנו בגיל העשר'ה היה לבלות במשך שעות בחנויות תקליטים בחיפה ובתל-אביב. התיידדנו עם המוכרים, ורעבנו להמלצותיהם על תקליטים חדשים או על אמנים שלא הכרנו. אז עדיין לא היו עדייו אינטרנט ואם-טי-וי ומקורות מידע אחרים שישנם כיום. את המידע על להקות ואלבומים גירדנו מתוך חוברות פופ גרמניות שהשגנו, האזנה לביביסי וחנויות תקליטים. החדר הגדול של מאיר בבית הוריו לא היה מבייש שום חנות תקליטים. לא בהיצע ולא ברמת הקיטלוג.


בביקור הבא בבית הוריו כבר הבאתי איתי מחיפה את הגיטרה החשמלית שלי ומגבר. דקל הגיע עם תופי בונגוס וקונגאס. מוניקה, שהפכה לחברתו של מאיר (ובהמשך לרעייתו), עשתה את צעדיה הראשונים על גיטרה בס. כיאה ללהקת פאנק, וממש כמו חברי ההרכב האחרים – היא נשארה גם הלאה עם צעדים ראשונים בלבד בנגינה. הקפדנו שלא לחרוג מגבולות שלושת האקורדים הבסיסיים. מאיר לוי לא גילה וירטואוזיות בנגינה, הרבה פחות מזה, אבל הסינתיסייזר שלו ידע להפיק אינספור צללים ורעשים מגוונים. זה הספיק כדי לצרף אותו ללהקה. וחוץ מזה... אהמממ... בזכותו יכולנו לשהות במחיצתה של מוניקה המדהימה!!!


כל אותו סופשבוע עסקנו בניסיונות מוסיקליים. ההרכב האנושי החדש, שילובה של בחורה יפהפייה וסקסית כמו מוניקה, והאפשרויות האינסופיות שהיו גלומות בסינתיסייזר – כל אלה גרמו לי להמציא שירים בכיוון שונה לגמרי ממה שעשיתי עד אז. יותר בסגנון גארי ניומן. היינו בהיי מוחלט. נסענו ברחובות פתח תקווה ותל אביב בניידת המשטרה הצבאית, הפעלנו את הקוז'אק – אורות וסירנות – ושרנו בקולי קולות על רקע המוסיקה שהקלטנו כמה שעות קודם לכן, ואשר בקעה בווליום עצום מהרמקולים של הטייפ שברכב. באותו סופשבוע גם הצטלמנו ארבעתנו. התמונות הללו, בחצר בית הוריו של מאיר, הפכו לאחד הסמלים החזקים של קילר. תמונות שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי של המעריצים, ואשר פורסמו בכל העיתונים והמגזינים האפשריים.


לקראת סוף שירותי הצבאי כבר היה ברור שהלהקה מתגבשת על ההרכב החדש הזה. שיתופה של בסיסטית בלהקה היה דבר מגניב וחדשני. מוניקה היתה יפה בטירוף. הענקתי לה את הכינוי "מוניקה סקס", והיא זכתה בו ביושר. היא בלטה בכל התמונות שצילמנו. זה היה בסדר גמור מבחינתי שהיא גונבת את ההצגה. התקשורת גילתה בנו עניין עצום בזכותה, והחלו להתפרסם עליה ועלינו כתבות גדולות בעיתונים כמו "לאישה" ו"להיטון". השילוב של בחורה כה יפה בלהקה ריכך את המסר המחאתי והפאנקיסטי שלנו. בזכותה הצליח הממסד לקבל אותנו.


המשכנו להתאמן בכל הזדמנות, למרות המרחקים הגיאוגרפיים שהיו מטורפים למדי עבור מי שמתנייד ברכבת ובאוטובוס – חיפה (אני), רמת גן (דקל), פתח-תקווה (הוריו של מאיר), באר שבע (מוניקה, וגם מאיר ששירת אפילו דרומית יותר – במחנה נתן). באוגוסט 80' השתחררתי מהצבא. דקל השתרר כמה חודשים אחריי. כולנו הרגשנו שאנו מוכנים לפריצה הגדולה! יורם מארק-רייך
 

12. קילר פושטת מדים                                        

סיימתי את שירותי הצבאי באוגוסט 1980, בדיוק שלוש שנים אחרי שהתגייסתי. שלושה חודשים לפני השחרור כבר התחלתי לגדל את השיער בחזרה. הרגשתי שאני עומד לחזור אל עצמי אחרי שלוש שנים אבודות של פסק-הזמן הזה שקוראים לו צבא ההגנה.

למרות השיממון ותחושת הבזבוז של הימים הארוכים, השבועות, החודשים והשנים, לא התחרטנו על עצם השירות הצבאי. בסביבה בה גדלנו ופעלנו לא היה מקום להשתמטות. גיבורי הילדות שלנו היו, בין השאר, אולי בגלל שטיפת מוח – גם אלופי צה"ל וגיבורי המלחמות. אריק שרון, למשל, והצילום המפורסם שלו עם התחבושת סביב המצח. בתור ילדים אספנו קלפים עם צילומי הגנרלים גיבורי מלחמת ששת הימים, כמתנות יומולדת קיבלנו את אלבומי הניצחון של אותה מלחמה, ולפני שחלמנו על הסתערות עם גיטרות בידיים, פינטזנו שנהיה חיילים ששים אלי קרב.

בשכונת ילדותי, ברחוב הספורט שבמרומי הר הכרמל, אספנו ספרים וחפצים שונים ומכרנו אותם לעוברים והשבים מדוכן מאולתר שהקמנו ברחוב. מכרנו גם שתייה קרה. את המטבעות שהצטברו בצנצנת הזכוכית תרמנו אחר כך לטובת פרויקט הפנטומים. כן, בגיל עשר או משהו כזה קרעתי את התחת והזעתי כדי לתרום את תרומתי הצנועה לרכישת מטוסי הפנטום מארצות הברית. אפילו קיבלנו תעודת הוקרה בתמורה, והיא היתה תלויה במשך שנים על קיר חדרו של חברי נדב שרייבר.

ובכל זאת, לא חשתי לרגע אחד מתוך שלוש שנים אלה שאני חייל בצבא ההגנה. הרגשתי שאני פועל בזהות בדויה. בתחפושת. וזאת, ללא שום קשר למצ"ח ולהתנהלות הסמויה. חייל? הצחקתם אותי...

היינו חיילי פאנק, חיילי רוק. עם מדים משלנו, המנון שכתבנו בעצמנו, ותמיד נכונים לקרב. המשכתי להתעורר בבקרים עם שירים של הראמונז, להסניף את הסקס פיסטולז במהלך היום, ולהירדם לצלילי הבאזקוקס בלילות. המון שירים חדשים שלי הצטברו במהלך התקופה הזו, רבים מהם הקלטנו אצלי בחדר, בבית ההורים, על טייפ קסטות. מילאנו קלטת אחרי קלטת (אז קראו לקלטת – קסטה). בכל פעם שהתמלאה קלטת כזו (של 60 דקות, 90 דקות, 120 דקות) הכנתי לה עטיפה מיוחדת, בדרך-כלל היא הכילה תמונות או איורים ממגזינים תוצרת חוץ, והענקתי לה שם, ממש כמו לאלבום.

כל עשרות הקלטות האלה עדיין שוכבות אצלי בארון, ואני חושש להכניס אותן לטייפ ולבדוק את שרידותן. פוחד לגלות שהסרטים המגנטיים החומים הפכו לאבקה. רבות מהקסטות נקנו בתחנה המרכזית בתל-אביב, בדרכי אל הדרום או ממנו בחזרה לחיפה. קסטות זולות מאיכות מחורבנת. כך מתפוררת לה תהילת עולם.

תחושות המרד, המחאה והתסכול פעפעו בנו. לא היה לנו מושג מה נעשה כשנהיה גדולים. רצינו להיות כוכבי רוק, ולא להיכנע לבית החרושת של החיים הרגילים. ובכל זאת, בלחץ ההורים התחלתי ללמוד ביולוגיה וכימיה לתואר ראשון עוד במהלך שירותי הצבאי, והמשכתי גם אחרי השחרור. למשך תקופה קצרה ניסיתי לעבוד בתחום הביטוח. לאבא שלי היתה סוכנות ביטוח משגשגת, והוא קיווה שאצטרף אליו. עברתי קורס ביטוח חיים ושנאתי כל רגע.

המבוטח הראשון שלי היה ערבי גברתן וחמום מוח שעשה שליחויות עבור הסופרמרקט שבקרבת ביתי. אותו אחד שזלל לארוחת צהריים את התרנגולת שולה שרצחה את התרנגולת קילר (הסבר יבוא מיד). הוא כנראה לא בדיוק הבין את משמעות הביטוח, ואולי לא הסברתי לו מספיק טוב, שכן החמור החל להגיע בתדירות גבוהה אל בית ההורים, גם כשלא הזמנו משלוח, ולשאול מה קורה עם הכספים האדירים שהבטחתי לו. לשווא הסברתי לו שעל מנת שמשפחתו תזכה בכספים האלה, עליו למות קודם. הוא מאוד לא אהב את ההסבר שלי, ותוקפנותו גברה מביקור לביקור.

הסבר לגבי התרנגולות: במסגרת לימודיי במגמת הביולוגיה בתיכון עירוני ה', יצא לי להגיע לסניף של תנובה, ושם ראיתי קרטונים שלמים עם אפרוחים בני יומם שדינם מוות. בניסיון להציל כמה מהם, קניתי ארגז ובו 15 אפרוחים מצייצים והבאתי הביתה. בתוך ימים אחדים הם כבר הצליחו לקפץ מעבר לדפנות הארגז ולהתרוצץ ברחבי הבית, כשהם מותירים לשלשת ירקרקה על הרצפה ועל רהיטים.

אמי איימה מיד – "או אני או האפרוחים!". בחרתי באפרוחים, אבל זה לא עזר לי. היא התעקשה שאעיף אותם מהבית. וכך בניתי להם לול גדול שעמד על קלונסאות, ומיקמתי אותו על גבעה קטנה של אורנים בשולי החצר האחורית של הבית. מגפה שתקפה את האפרוחים הותירה רק שתי פרגיות בחיים. קראנו להן 'קילר' (ע"ש האלבום של אליס קופר) ו'שולה' (סתם ככה). כל בוקר המתינו לנו שתי ביצים טריות.

אחרי שנתיים הטילה קילר ביצה גדולה במיוחד, וצינור ההטלה שלה הציץ מעט החוצה וכנראה גם דימם. שולה, עם האינסטינקט החייתי שלה, הריחה דם והתנפלה על קילר. היא ניקרה ומשכה בצינור ההטלה, ועד מהרה יצאו המעיים של קילר החוצה. טלפנתי לווטרינר. הוא חשב שאני מתלוצץ. שאלתי אותו בייאוש מה לעשות, והוא ענה: "תעשה ממנה מרק!" וטרק את הטלפון. קילר מתה בייסורים.

שולה בבדידותה נתקפה בימים הבאים בפחד נוראי מפני הנמיות שנמשכו אל הלול, ולא הפסיקה לקרקר ולצרוח. השכנים איימו להזמין לי משטרה. נאלצתי להיפרד מהתרנגולת. השליח הערבי מהסופרמרקט הבטיח לקחת אותה אליו לכפר ולצרף אותה אל התרנגולות שלו. אחרי שבועיים שאלתי אותו מה שלום התרנגולת, והוא בתגובה ליטף את כרסו המשתפלת ומיצמץ בשפתיו בקורת רוח. החרא טען ששולה התגלתה כתרנגולת פראית שלא הסתדרה עם פרגיותיו, ולכן נגזר דינה להפוך לארוחת צהריים.

מחמת הפאדיחה, אגב, סיפרנו לכולם שקילר הרגה את שולה, אבל האמת היתה הפוכה.

ובחזרה לקריירה הקצרצרה שלי כסוכן ביטוח: היא החזיקה מעמד שבועות ספורים, במהלכם המשכתי לגדל שיער, לשכוח להתגלח, ולהגיע למשרד ולמפגשים עם הלקוחות הפוטנציאליים בבגדים זרוקים. אבא שלי החליט להתייאש ממני ולשים את יהבו על האח הבינוני (אני הבכור מבין שלושה) כממשיך הדרך, ואילו אני התחלתי לעבוד במקומון החיפאי 'כלבו' ובעיתוני ילדים שונים, בעיקר ככתב לענייני מוסיקה.