קילר הלוהטת 

צוחקים כל הדרך אל הפאנק

ג'וני איקס היה להוט לקדם את הלהקה. כמי שבא מארה"ב הממוסחרת, הוא הבין את הראש שלנו. זאת, בניגוד לכל הנגנים האחרים שניסינו לעבוד איתם. לפניו, אף אחד לא הבין על מה אנחנו מדברים. עולם המושגים שלנו היה שונה לחלוטין מזה שלהם. וגם ההעדפות המוסיקליות. הם סגדו לקלפטון, הנדריקס, פינק פלויד, לד זפלין וסגול כהה במקרה הטוב, ולא הכירו את כוכבי הגלאם-רוק והפאנק, וגם לא את הרעיונות ואת תעשיית ההייפ שמסביב. הרגשנו זרים בארץ נוכרייה. היינו מתוסכלים המחץ. הדוגמה שעמדה לפנינו הייתה להקת KISS האמריקאית. מועדון המעריצים שלה, "THE KISS ARMY", הכיל מיליוני חברים מארה"ב ומחוצה לה. כל אלבום מחורבן שהוציאה נמכר במיליונים רבים, ההופעות גדושות הפירוטכניקה היו מפוצצות בקהל, התקשורת שיתפה פעולה בהתמסרות מלאה, והכי חשוב – חבריה ידעו לשחק אותה. גימיק רדף גימיק, והקהל אכל הכול.

עקבנו אחוזי השתאות אחר התפתחות הקריירה של KISS. איך הם האכילו את הקהל בסיפור שלפיו הם הגיעו לעולמנו מהחלל החיצון. איך הם עודדו את תעשיית השמועות לגבי הסיבה שבגללה הם מופיעים רק בתחפושות ובפנים צבועות. איך הם היו בעצם קרקס נודד של מופע רוק גרנדיוזי שנשען על התזות דם, על יריקת להבות וכמובן על לשונו הארוכה עד אימה של ג'ין סימונס. הכי אהבתי את הגרלת הענק שערכו בין מיליוני מעריציהם: חמישה זוכים מאושרים קיבלו לידיהם תמונה בלעדית בה רואים את חברי הלהקה ללא מסיכות! רק חמישה! וזה היה רק חלק מהגימיק. כי אם למישהו מהחמישה עברה בראש מחשבה לרוץ עם התמונה למדיה, הרי שהוא בטח התבאס לגלות שבתוך חמש דקות מרגע חשיפת התמונה לאוויר היא פשוט כילתה את עצמה ונעלמה. ע-נ-ק! על KISS אפשר לכתוב דוקטורט, אבל אנחנו התבשמנו מכך שג'ין סימונס, מנהיג הלהקה, היה בעברו ילד חיפאי ששמו חיים וייץ. המבטא הישראלי היה דומיננטי בדיבור שלו, למרות שנעוריו כבר עברו עליו בארה"ב. תוסיפו לכך את העובדה שעוד שניים מחברי הלהקה היו יהודים, ושאת ההופעות הראשונות שלה עשתה הלהקה במסיבות בר-מצווה ובאירועים יהודיים – ותבינו שנדלקנו על הרעיון לצעוד בדרכה. חבריKISS  צבעו את הפרצופים כך שלא ניתן היה לזהותם. וגם אנחנו. KISS הלכה על הופעות גדולות מהחיים. וגם אנחנו.
נו, טוב. לפחות ניסינו.
ההבדל הגדול היה שלהם היה כסף ולנו לא. בשנותיה הראשונות של KILLER לא היה לנו גרוש על התחת, והדבר התנקם בנו לכל אורך הדרך. את השירים שלנו הקלטנו באולפן בכמות מגוחכת של שעות אולפן. ממוצע של חמש-שש שעות לשיר אחד. אילו הייתה לנו אז ההשקעה הכספית המינימלית, הכול היה נראה אחרת. וגם נשמע אחרת. תזכרו את זה כשתאזינו להקלטות שלנו מאז.
לג'וני איקס היה פוטנציאל כלכלי עצום. כסף זרם אצלם במשפחה כמו זבל. אבל רק קילוח דקיק הגיע אליו כל עוד השתעשע לו כאן בארץ, זרוק ורחוק ממשפחתו השמרנית והמאוכזבת. המשפחה שמה עליו איקס. מבחינתם הוא היווה כבשה השחורה, ולא היה בהם שום רצון לטפח כבשים בארץ הקודש. זה היה מתסכל, כי שלושתנו הבנו שהמפתח להצלחה שלנו טמון בכסף ולא בשום דבר אחר. בישראל של אותן שנים, התנאי להצלחה במצעדי הפזמונים היה מותנה בהיסטוריה שכללה להקה צבאית, אבל אנחנו החלטנו שאת התהילה אפשר לקנות גם בעזרת כמה שירי פופ-רוק קליטים, נושאי שירים פרובוקטיביים, ואספקה סדירה וקולחת של גימיקים תקשורתיים.

החלטנו שגם בלי כסף שווה לנסות. עוד באותו שבוע הקמנו את מועדון המעריצים שלנו. זה נעשה בעזרת מודעות ומסרים במעריב לנוער, במכתבים מפוברקים למערכות כל העיתונים ולמדורי הרכילות, ובריסוס גרפיטי עם שם הלהקה על כל קיר רענן. (בתמונה - דקל ואני מנסים לצרף מעריץ נוסף למועדון). בתוך זמן קצר אי-אפשר היה שלא לדעת שבחיפה פועלת להקת רוק בשם "קילר" (ומאוחר יותר - "קילר הלוהטת"). אף אחד לא שמע את שירי הלהקה (כי עדיין היינו עסוקים בכתיבתם) ואף אחד לא ראה את הלהקה במו-עיניו (כי עדיין לא הופענו), אבל כולם קראו ושמעו עלינו.
העיתונים שיתפו פעולה ברצון. הם פרסמו עלינו כתבות ותמונות ששלחנו להם בעצמנו מבלי לבדוק דבר (ראו, למשל, בארכיון הכתבות את הקטע על "אדולף, העורב האכזר" שפורסמה בשבועון הפופ הנפוץ "להיטון"). כל רעיון הזוי שעלה במוחנו התפרסם כעבור זמן קצר בעיתונים ששמחו שאנו מספקים להם אייטמים מעניינים ועוד בחינם. וזה קרה, להזכירכם, 20 שנים לפני פרשת "השרוף". קיבלנו כתבות שער בשבועונים, דיברו עלינו בתוכניות רדיו. כולם שמעו על, איש לא שמע את. הפכנו לתופעה – "פאנק בעיר הפועלים".
וצחקנו כל הדרך אל הפאנק.
יורם מארק-רייך