שנת 1992 

קילר הלוהטת 

מגעילון ב-69 עותקים
ירון דקל תרם את גופו לצבא בנובמבר 1977. הצבא לא התרשם ממטחי ארטילריית הרעש שהוא מסוגל להנפיק, והוא שובץ ללא היסוס לתפקיד טנקיסט. את הטירונות הממושכת והמפרכת הוא עשה ברפיח, חיל שיריון, בתוך סופות חול קשות. הרומן עם הטנקים נכשל. אחרי כמה חודשים של טירונות קרבית שהסתיימה בפציעה ובהורדת פרופיל, מצא את עצמו הלוחם המהולל דקל במחנה צריפין, כעובד מצטיין בבית-הדפוס הצבאי. השיבוץ הזה איפשר לנו לעשות משהו שחלמנו עליו מזמן – להוציא לאור פאנזין ישראלי בנושא פאנק-רוק. ממש כמו Sniffin' Glue האנגלי ודומיו. אלה היו עיתונים מחתרתיים אשר נוצרו באופן לא מקצועי על ידי חובבי רוק ופאנק, שהעלו על כתב את כל מה שבראש שלהם. בלי לדפוק חשבון. בלי להיכנע לכללים מקובלים. Aנרכיה.
ובינתיים, בעוד שדקל לומד להפעיל מכונות דפוס, אני מצאתי את עצמי מדרים לבאר-שבע, בירת הנגב והדיכאון. זה קרה בערך שנה אחרי הגיוס, ועד אז הספקתי לעבור כמה וכמה הרפתקאות צבאיות מחורבנות, כולל אישפוז בבית-חולים רמב"ם ואחר-כך בבית-הבראה 3 בחיפה בגלל נגיפי צהבת שניסו לחסל אותי. בדיעבד, ייתכן שהצהבת הצילה אותי מגורל אכזר, שכן היא תקפה אותי במהלך קורס סודי בו נטלתי חלק בבסיס זעיר שלא קיים על המפה, ואחדים מחבריי לאותו קורס נפצעו או נהרגו מאוחר יותר במבצע ליטני.
אף פעם בחיים שלי לא תיארתי לעצמי שיש חיים דרומית לתל-אביב. כאשר נחתתי בפעם הראשונה בתחנה המרכזית הישנה והמגעילה של באר-שבע התחוללה בנגב סופת חול נוראית. האוויר היה צהוב. בקושי יכולתי לראות משהו, אבל הצלחתי להבחין בחבורת קבצנים בדואים שישבו לצד הדרך ביציאה מהתחנה. ביניהם בלטה קבצנית ישישה עם זקן לבן, שבהמשך שהותי בעיר הדרומית נגזר עליי להיתקל בה עוד פעמים רבות. היא דמתה לשילוב של הבבא סאלי עם אדי, המיפלץ של איירון מיידן.
הדיכאון אחז בי בטירוף. זה היה המקום הכי רחוק מלונדון. לונדון הקודרת והגשומה הייתה המקום שבו הכי רציתי להיות.
למזלי, עשיתי את הלילה הראשון בביתם של בני משפחת לייבוביץ', החיפאית לשעבר. אם המשפחה, גאולה, הייתה חברה של אמי, וכאשר נודע לה שאני עומד לשרת בדרום הפרוע, היא הציעה מייד להקל עליי את הקליטה. לנתי אצלם במהלך הלילות הראשונים שלי בדרום, עד שהצבא סידר לי לינה בדירה מחוץ לבסיס. גרתי בחדרו של הבן הבכור, רוני לייבוביץ', שהיה אז, אם זיכרוני אינו מטעני, טייס מסוק בשירות קבע. בבית עדיין התגוררו הבן הצעיר גיל והבת שרית. עם הזמן עברה המשפחה להתגורר בישוב עומר.
בתוך זמן קצר שיכן אותי הצבא במבנה אבן מבודד ברובע העתיק של העיר, בו התגוררתי עם עוד חיילים צפוניים ששירתו בסביבה. רוב רובם של החיילים בבסיס הגיעו מבאר-שבע או ממקומות קרובים, וחזרו בכל ערב לביתם. המגורים שם איפשרו לי להכיר כל מיני טיפוסים ולעבור חוויות, שאחר-כך שיבצתי אותם בספרי החצי-אוטוביוגרפי, 'הנסיעה'.
עד מהרה נודע לכולם שבסופי השבוע בהם אני חוזר לחיפה, אני פעיל בלהקת פאנק-רוק. לחלק מהחיילים זה נראה מגניב, אחרים סתם הסתלבטו, אבל זה הפך למסורת – בחדר האוכל החלו לקדם את פניי בהקשה קצבית של קערות המרק והכפות על השולחנות, כשכולם שרים שירי פאנק מפגרים שהמצאתי במיוחד בשבילם, כמו למשל: "דפוק את הראש בקיר / בום-בום-טראח / בלאו-הכי הוא לא שביר / בום-בום-טראח / דפוק דפוק דפוק בכל הכוח / עד שיישפך לך המוח..."
לקחתי איתי לבאר-שבע קלטות עם שירי פאנק ורוק. פעם בשבוע בשעות הצהריים שבתתי מכל מלאכה למשך שעתיים, כאשר בני דודקביץ' שידר ברשת גימל את תוכניתו "מופע רוק", עם כל הסינגלים החדשים שיצאו בבריטניה ובארה"ב. המשכתי לקרוא בתאוותנות את שבועוני הרוק הבריטיים כמו ה'מלודי מייקר' וה'NME'. ובינתיים בארץ, רמי פורטיס ולהקתו הוציאו את האלבום 'פלונטר'. אהבתי מאוד.
התורנויות בבסיס והמרחק הגיאוגרפי עשו את שלהם. לפעמים נפגשנו בשבתות בחיפה והמשכנו לעבוד על שירים חדשים, אבל הלהקה הייתה משותקת למדי. לעומת זאת, הצלחנו לממש את רעיון הפאנזין. קראנו לו 'מגעילון', והפצנו אותו ב-69 עותקים למנויים בלבד, ביניהם עיתונאי רוק ושדרני רדיו שהערכנו כמו מיכאל רורברגר ('העיר'), יואב קוטנר (גלי-צה"ל) ובני דודקביץ' (רשת גימל).
בלילות, אחרי העבודה המשעממת הרגילה שכללה הדפסת מערכי שיעור למורי נהיגה צבאיים, או במקרה הטוב מערכי שיעור מטומטמים לטבחים צבאיים לעתיד, נהג דקל להתגנב לבית-הדפוס ולהדפיס בו את עיתון המוסיקה המחתרתי הראשון בהיסטוריה במימון הצבא.
העיתון הודפס על דפים צבעוניים שהיו מיועדים לתרגול אוגדות בסיני. לא פעם התקבלו תלונות חריפות מתתי-אלופים על היעדר הדפים הצבעוניים, דבר שהקשה עליהם באימונים, היות שכל צבע סימל חלק אחר של התרגיל. אבל, מה לעשות, 'מגעילון' היה חשוב לא פחות.
שלושה גיליונות של 'מגעילון' ראו אור והופצו בעזרת הדואר. הרביעי היה כבר מוכן, אבל הסתבכות קלה עם רשויות הצבא מנעה מאיתנו את האפשרות לשכפל ממנו עותקים ולשלוח אותו ל-69 קוראינו הנאמנים.
עותקי 'מגעילון' הפכו עם הזמן פריט רב-ערך לאספנים.
  יורם מארק-רייך