הקמתה של קילר הלוהטת
ההתחלה הייתה צנועה מאוד. חדרי הלא גדול פנה אל הרחוב. ממול הייתה ממוקמת בריכת מכבי על שלל החתיכות המדהימות עם הביקיני שהיו שרועות מעולפות על מחצלות ומטגנות את עצמן למוות תחת השמש הקופחת. את מרבית שטח החדר תפסה מערכת תופים מתוצרת "חלילית" שרכשתי מכספי הבר-מצווה ובעזרתה הנדיבה של סבתא שלי
סבתי, אווה מארק-רייך, הייתה סבתא גזעית, שהעשירה את התקליטייה שלי עם כל נסיעה שלה לחו"ל. והיא טסה בלי סוף, נחושה לבזבז את כספה על החיים והטובים ולא להשאיר יותר מדי ליורשים. לפני כל טיסה נהגתי לצייד אותה ברשימת הזמנות ארוכה, ובמהלך טיוליה בלונדון, ניו-יורק, פאריז, ברלין ואיפה לא, הייתה קופצת לחנויות תקליטים ומבקשת בטבעיות גמורה את הכי חדש של הוויברטורים, של הסקס פיסטולס של קיס וכדומה. ברוב המקרים היא הייתה יותר מעודכנת מהמוכרים, והללו היו עומדים פעורי פה מול הקשישה הנמרצת שהייתה דוחקת בהם לחפש יותר ביסודיות אחר התקליטים שמופיעים ברשימותיה. תקליטים שהיא לא הצליחה להשיג, הייתה מבקשת מחברותיה, ייקיות מגניבות וקשישות כמוה, להביא מנסיעותיהן לחו"ל.
מאז ומתמיד פינטזתי על תופים, אבל רק במהלך חגיגת הבר-מצווה שלי הבנתי סופית שזה מה שאני רוצה באמת. באולם ניגנה תזמורת חתונות מהסוג המצוי, והמתופף הבטיח לי סיבוב על המערכת, אחרי שאני מצדי הבטחתי לו בתמורה טיפ מוגדל בסוף הערב מארנקו של אבי. כאשר עליתי על הבמה המוגבהת ואחזתי במקלות מול הקהל המבועת שצפה בי, הרגשתי כמו מלך העולם. או לפחות כמו מלך האולם. הכיתי בתופים ובמצילות בכל הכוח, ולא הבנתי מדוע נמלטים רוב המוזמנים על נפשם בעודם אוחזים ברבע העוף שהצליחו לחלץ מהצלחת. הטיפ שקיבל המתופף היה גדול במיוחד, אבל לא פיצה אותו על המצילות שהתעקמו והעורות שנקרעו.
על התופים התאמנתי בכל יום, מיד אחרי שחזרתי מבית-הספר. השכנים שנאו את זה. גם בבריכת מכבי לא אהבו אותי, כי כאשר התנהלו שם תחרויות שחייה, נהגתי להכות מכה חזקה אחת בתוף הסנר, רגע לפני שאקדח ההזנקה ירה, מה שגרם תמיד לכמה שחיינים להתבלבל ולזנק למים בטרם עת. עשיתי את זה גם בגלל שזה היה מצחיק, וגם כנקמה על כך שהבריכה פעלה ללא התחשבות מינימלית בשכניה. התנהלו בה תחרויות, טכסים ומסיבות ליליות רעשניות עם מוסיקה זוועתית, והבאים אליה תמיד תפסו לנו את החניות הפרטיות וגרמו לדיירי הרחוב הרבה עצבים וכעסים.
הייתי מתופף מחורבן למדי, וסירבתי להפנים את העובדה שכמה שנים קודם לכן נפלטתי כמו טיל בליסטי מחוג התיפוף אליו נרשמתי, שכן המורה הודיע שאני חסר חוש קצב ושעדיף שאלמד לנגן על חליל. גם מהחוג לגיטרה הועפתי עם אבחון דומה. סתם מורים דפוקים, החלטתי, ומצדי שינגנו הם על החליל שלי!
השכנים התפתלו בין רצונם לשמור על יחסים טובים עם הוריי, לבין להיטותם לדפוק לי פטיש בראש בגלל הרעש שחוללתי. הבית רעד בכל פעם שהסתערתי על התופים. את כל האגרסיות שלי הוצאתי על המערכת האומללה, ובכל פעם שנקרע עור אחד התופים, נסעתי בכרמלית אל רחוב הנביאים 20, שם הייתה ממוקמת חנות המוסיקה (תקליטים וכלי נגינה) של ציונה קובלסקי המיתולוגית, וחידשתי את המלאי. כעבור שנים, אחרי הצבא, עבדתי בחנות שלה במשך כמה חודשים.
כשמלאו לי 15 או 16, רכשתי גם גיטרה חשמלית. גיטרה אדומה מסוג Hofner. למגבר לא היה לי כסף, אז ניגנתי עליה בלי חשמל בהתחלה, או שהייתי תוקע את הכבל לתוך מערכת הסטריאו שגררתי לחדרי מהסלון, והורס אותה ואת הרמקולים שלה בלי חשבון. מאוחר יותר התפרסמו במעריב לנוער הוראות לבנייה עצמית של מכשיר פאז (מעוות צליל), ומישהו רכש עבורי את המרכיבים הדרושים ובנה לי פאז כזה. הצליל היה צורמני ומעוות, אבל אני התעלפתי מרוב עונג. השכנים התעלפו מסיבות מענגות פחות.
אצל דקל בבית היו כל מיני כלי הקשה כמו טמטמים וקונגסים. בעצם, הייתה לו גם גיטרה אקוסטית, אבל דווקא אימא שלו הייתה זו שניגנה בה. בתחילת היכרותנו רק החלפנו תקליטים, התווכחנו בנושא טי-רקס וסלייד, ועידכנו זה את זה בחדשות פופ ומידע על תקליטים חדשים. הוא בא אליי, אני באתי אליו (לרחוב דיזראלי בשכונת אחוזה בחיפה), וזה היה רק טבעי שיום אחד נמצא את עצמנו עם כלי נגינה ביד, מנסים להמציא בעצמנו שירים.
למען האמת ההיסטורית, כבר בכיתה ז' הקמתי צמד פופ-רוק עם ג'ו הירש, תלמיד אמריקאי שהגיע עם משפחתו לשנה בישראל במהלך שנת שבתון של אביו הפרופסור. ג'ו, שהיה אז חנון מוחלט (כעבור 8 שנים הגיע שוב לביקור בארץ, הפעם עם שיער ארוך ומראה זרוק ומגניב), ערך לי היכרות עם תרבות הקומיקס (כשמשפחתו שבה לאמריקה, הוא השאיר לי המון חוברות קומיקס שנהג לרכוש בקיוסק של עמי פז) והביא איתו ניחוחות של אמריקה. צריך לזכור שזו הייתה שנת 1971, שממש עוד נגעה בסיקסטיז ובמהפיכה.
אותה שנה, 1971, יצאו שירים נחמדים של אריק איינשטיין, שלום חנוך, צביקה פיק ועוד, אבל כבר הייתי מחובר לחלוטין למוסיקה שהגיעה מחו"ל. מחובר ומעודכן.
בדירתו של ג'ו ברחוב מוריה אספנו כלי נגינה של ילדים כמו קסילופון ופסנתר צעצוע, ובעצם כמעט כל כלי או מכשיר שהפיקו צלילים. אחותו הקטנה והבלונדינית העריצה אותנו, ועבורי זה היווה תמריץ רציני. מעריצה! בלונדינית! חבל רק שבקושי מלאו לה אז שבע. כשהוריו יצאו מהבית תופפנו על סירים, הפעלנו את הצעצועים המוסיקליים ושרנו שירים שהמצאנו על המקום. במיוחד אני זוכר שיר מפגר שהתחיל בקריאות איי!!! בי!! סי!!! וכך, לפי סדר ה-ABC, עד שהגענו לאות קיי ואז צרחנו: קיסריה!!!
אין לי הקלטות מאותם ימים. וטוב שכך.
ובחזרה ל-1975. המנגינות התחברו לשירים. אני ניגנתי על מיתר אחד בלבד של הגיטרה, כי לא הייתי מסוגל ליותר מזה. דקל הרביץ בתופים בכל כוחו. והיה לו כוח – בזמנו החופשי נהג להתאמן במכון שמשון ולטפח שרירים. זה היה רק עניין של זמן עד שהחלטנו להקים להקה ולהרוג בכך שתי ציפורים: גם לתת דרור ליצירתיות שבנו וגם לתת צ'אנס ליצרים שלנו. בנות, כך הבנו מהר, מתות על להקות רוק.
אבל קודם כל היה עלינו למצוא שם הולם.
בנקודה זו אני מפסיק, שכן עד היום קיים בינינו ויכוח נצחי בשאלה: מי המציא את השם KILLER. את גרסתי שלי תקראו בפרק הבא.יורם מארק-רייך