קילר הלוהטת 

. ג'וני? ג'וני איקס?
באביב 1976, לקראת סוף כיתה י"א, החלטנו שהגיע הזמן לעלות על הבמה. אם תשאלו כל חבר בלהקת רוק מה הניע אותו לעלות על הבמה, הוא יגיד שהמטרה היחידה היא להפיץ את בשורתו המוסיקלית. אם תשאלו אותו שוב, והפעם בצירוף אקדח מכוון לראשו, הוא יודה שבראש ובראשונה הוא עשה את זה כדי להשיג בחורות ביתר קלות. האקדח לא מכוון כרגע אל ראשי, ולכן אני יכול להבטיח לכם שאצלנו המטרה היחידה והאמיתית הייתה להפיץ את המסר.

איזה מסר? ובכן, תנו לי לחשוב על זה קצת. בטח כבר אמצא משהו. הסגנון המוסיקלי היה רוק בסיסי, פאנק בסיסי. שאבנו ביטחון והשראה מלהקות הפאנק הראשונות שפשוט לקחו לידיים כלי נגינה, עלו לבמה וכיסחו. הסקס פיסטולס, הבזקוקס, הקלאש, שאם 69, הראמונז.
מאחורי התעוזה הזו של להקות הפאנק עמדה איזו תיאוריה מפוקפקת שדיברה על מחאה כנגד להקות הרוק הדינוזאוריות שנעשו גדולות מן החיים, שהתבצרו מאחורי סוללות של מערכות הגברה ותאורה, והיו כה עסוקות בהאדרה עצמית עד כי איבדו את הקשר האמיתי עם הקהל. הפאנקיסטים שעלו על הבמה לא דפקו חשבון ולא התיימרו לנגן קטעי סולו גיטרה או מעברי תופים מסובכים. הם באו לתת בראש. לא יותר מזה.
גם אנחנו בקושי ידענו לנגן, כך שהתאים לנו מאוד לאמץ את התיאוריה הזו. הגענו למסקנה שלא צריך לדעת יותר משני אקורדים בשביל להרעיש, ועד מהרה אימצנו עוד כמה מסממני הפאנק. לא רק את הנגינה המהירה והמכסחת ואת נושאי השירים הלוחמניים, אלא גם את סיכת הביטחון הסמלית על הבגדים, רצועת ניטים על היד ועוד כאלה. על השיער הארוך לא ויתרנו. בהשפעת אליס קופר ולהקת KISS מרחנו בנדיבות איפור על הפנים, וצבענו את השפתיים בליפסטיק שחור. או-קיי, עכשיו כבר מותר לגלות – רק אל תספרו לאימהות שלנו – אבל לא מצאנו בהתחלה ליפסטיק כזה, ולכן השתמשנו בטוש שחור.
מבחינה חיצונית ומוסיקלית היינו שילוב של רוק ופאנק. יותר ראמונז מאשר פיסטולס. מהתחלה היה לנו ברור שהפאנק הבריטי מגיע מלמטה. מהביוב. אהבנו את המוסיקה ואת המחאה, אבל חלק מהגיבורים החדשים נראו לנו כמו זבל אנושי. התקשינו להזדהות איתם. שיחקנו אותה פאנק, אבל היינו בנים למשפחות בורגניות. הפאנקיסטים האנגלים היו בעינינו מקבילה חברתית לצ'חצ'חים המקומיים שלנו.
ירון מגן לא כל כך התחבר לצד הזה שלנו. הוא אהב לבוא אליי הביתה ולפתח מוסיקלית את השירים שכתבתי. בזמנו החופשי הוא התאמן על קטעי סולו גיטרה. הוא היה נגן טוב מכדי לנגן פאנק. היינו חייבים למצוא מישהו אחר.
מגן המשיך להיפגש איתי במהלך השנים הבאות וצברנו לא מעט שירים מוקלטים בסגנון שונה לחלוטין מזה של קילר. ב-1981 הוא נטש אותי סופית והצטרף ללהקת אימפולייט שהקים נער אחר מהשכונה, שמוליק שפירו. שמוליק שינה את שמו לג'ף שפירו, ואימפולייט הפכה ללהקת סיאם. אבל אני מקדים פה את המאוחר.
דקל ואני שוב פרסמנו מסרים במעריב לנוער ותלינו מודעות בחנויות לכלי נגינה ותקליטים: "ללהקת פאנק חיפאית דרוש גיטריסט כסחני שנראה מגניב". לא היו לנו שום דרישות אחרות. כבר התייאשנו מלמצוא נגנים שהוריהם יסכימו שנתאמן אצלם בבית. אחרי חזרה אחת כזו, הפכנו לבלתי-רצויים.
ארוכה הייתה הדרך לגיטריסט המגניב. עברנו תלאות שונות ומשונות. ניסינו לנגן עם אנטוני לי שהגיע לחיפה מאנגליה ולכן הכיר היטב את המוסיקה שאהבנו, אבל הוא בחר להצטרף להרכב אחר שעשה רוק מתקדם, ההיפך ממה שרצינו. ניסינו גם גיטריסטים אחרים. הבעיה הייתה שהפאנק עוד לא חדר ארצה, את הרוק שאנחנו אהבנו בקושי הכירו פה, ומציאת נגנים שמתאימים לראש שלנו הייתה משימה לא פשוטה.
פעם אחת, למשל, יצר איתנו קשר קלידן משכונת רוממה. הוא הציע שנקיים חזרה לניסיון אצלו בבית ואפילו דאג לכך שהוריו לא יפריעו לנו בנוכחותם. אני חושב שהוא הרג אותם לכבוד החזרה. זה כבר היה שינוי מרענן. אבל הזענו קשות לכבוד הרענון הזה. התופים, הגיטרה והמגבר הכבד היו אותו זמן במיקלט הבית של דקל ברח' דיזראלי בשכונת אחוזה. בקו ישר זה לא היה רחוק גיאוגרפית, והחלטנו לעשות קיצור דרך. את כל הציוד הזה נשאנו בשדה הקוצים ובמורד הגבעה אל ביתו של הקלידן. כשכבר הגענו אליו (ורק אז התברר לנו כמובן שהוא גר בקומה העליונה) היינו מותשים, שרוטים וחבולים. הרכבנו את התופים והמצילות, חיברנו את הגיטרה למגבר (כולל אפקטים כמו פייזר, ווא-ווא ופאז) והתחלנו לנגן מקצב בסיסי. הקלידן המהולל מיהר לתחוב צמר-גפן לתוך אוזניו, ואחרי כמה דקות בהן רק בהה לעברנו בעצבנות כשכפות ידיו מכסות על אוזניו, הודיע לנו שהחזרה הסתיימה והוא יורד מהרעיון.
ברחוב הרצל, בשכונת הדר, פעלה אותו זמן חנות תקליטים גדולה בשם "התקליט חיפה", שהייתה שייכת לדב זעירא, אביו של ניצן זעירא (שמאוחר יותר הקים את חברת "נענע דיסק" והחתים את פורטיס וסחרוף). משפחת זעירא, שגם הפעילה חברת תקליטים קטנה (אריאל זילבר, למשל, היה חתום בה) התגוררה בימי ילדותי ברחוב הספורט 16 במרומי הר הכרמל. אני גרתי אז במס' 18. ניצן ואני היינו חברים טובים ואפילו ניהלנו אוסף בולים משותף. הייתי בן 11 בערך, כאשר תפסו אותנו יום אחד מעלים אש במחסן של אחת השכנות. הוריי קלטו רק אז שחוץ מתחביבים לא מזיקים כמו איסוף בולים, אנחנו גם מרבים לעשות שטויות, ומיהרו להפריד בינינו.
החנות של זעירא, שפתחה סניף מצליח גם בתל-אביב, הייתה אבן שואבת לחובבי רוק. תמיד הגיעו משלוחים חדשים מחו"ל, ואל התקליטים שלא הכרנו יכולנו להיוודע בעמדת ההאזנה. ביליתי שם המון. התקליט הראשון שקניתי בחיי, "קימונו ביתי" של הספארקס, נרכש כמובן בחנות זו.
יום אחד, בעודי נובר במרץ בערימת תקליטים חדשים שהגיעה לחנות – פעולה שהיוותה את הבילוי העיקרי שלי אותם ימים ושכילתה כליל את כספי – נעמד לידי בחור רזה בעל רעמת שיער ארוכה שחורה ומבטא אמריקאי. שמו הפרטי היה ג'וני. שום דבר במראהו החיצוני לא רמז על כך שהוא בן לאחת המשפחות העשירות בארה"ב. ג'וני היה מבוגר ממני בכמה שנים, בן עשרים ומשהו, ושהה באחד מקיבוצי הסביבה כמתנדב.
עד מהרה התפתחה בינינו שיחה. אני סיפרתי שאני מקים להקה. הוא סיפר שבארה"ב הייתה לו להקה. אני אמרתי שאנחנו מחפשים גיטריסט עם ראש טוב. הוא אמר: "הנה, מצאת!"
לג'וני איקס, כך כינינו אותו, היה את כל הציוד הדרוש. היו לו חמש גיטרות חשמליות בצורות שונות ומשונות (כוכב, גרזן, רובה), גיטרת בס, מגברים, אפקטים ומה לא. גם הייתה לו מכונית. עשינו חזרה אחת בקיבוץ, והרמנו את הווליום לגבהים כאלה שכל התרנגולות התפגרו בלול והחלב החמיץ בעטיני הפרות. היינו חירשים לגמרי בתום החזרה. מזיעים וחירשים. שמענו צילצולים באוזניים וראינו הבזקים מול העיניים. ג'וני צרח באנגלית, אני צווחתי בעברית, דקל צעק שהוא לא שומע את עצמו.
לא היה לנו ספק שהלהקה מוכנה להופעתה הראשונה. עכשיו רק נשאלה השאלה מי ירצה להקה שכזו.
יורם מארק-רייך