פרס ז'בוטי לאמן גרשון קניספל

פרס ז'בוטי היוקרתי ניתן לאמן הישראלי גרשון קניספל על ספרו הרטרוספקטיבי ## ועוד סיבה למסיבה: מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל יצרפו מעבודותיו לאוספי האמנות הישראלית שלהם

יורם מארק-רייך

אתר כדאי לדעת

_{גרשון קניספל על רקע עבודתו 'חתימה על עצומת השלום'. צילומים: אתר כדאי לדעת}

האמן גרשון קניספל זכה בפרס ז'בוטי היוקרתי על ספרו הרטרוספקטיבי יוצא הדופן, קניספל התבשר במקביל בעוד בשורה משמחת – מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל החליטו להכניס לאוספי האמנות הישראלית את עבודות השמן שלו – "החתימה על עצומת השלום", על פי רישום של שמעון צבר )מוזיאון תל אביב), ו"לשכת העבודה" ו"אחמד" (מוזיאון ישראל(. לכבוד הבשורות המשמחות הזמין קניספל אל ביתו חברים ואמנים להרמת כוסית ולשמוע מפיו מעט על היצירות שזיכו אותו בחיבוק מהממסד.

פרס ז'בוטי הינו הפרס הספרותי היוקרתי של דרום אמריקה. הפרס הוענק לקניספל על ספרו הרטרוספקטיבי יוצא הדופן, שיצא השנה בשלוש שפות בברזיל ובישראל. קניספל, 85, שפעל ויצר בברזיל שנים רבות ונחשב לאחד מגדולי אמניה, הוא הישראלי הראשון לזכות בפרס הספרותי הבינלאומי החשוב ביותר של ברזיל. הספר מקיף לראשונה את מכלול יצירתו המגוונת של האמן החיפאי, כשהוא יוצא לאור בהפקת ממשלת ברזיל ויד לאמריקה הלטינית. בספר מתועד מסעו שנערך לאורך שישה עשורים רצופים המתאפיין בנחישות, בעקביות ובעמדות ביקורתיות בלתי מתפשרות. 

העבודה 'החתימה על עצומת השלום' היא עבודה מונומנטאלית, שעברה לאחרונה תהליך של רענון ושימור על ידי קניספל בעצמו. קניספל וצבר היו חברים קרובים. שניהם היו בשוק בעכו בעת החתימה על עצומת השלום ואף חתמו עליה. צבר יצר את ההדפס, וקניספל מאוד התרשם ממנו. הוא הציע לו להפוך אותו לציור שמן, אבל צבר אמר ששוקן משגע אותו ואין לו זמן לזה (הוא עסק אז באיורים של "על קוצו של צבר"). קניספל הציע להכין על בסיס המתווה של צבר בעצמו את ציור השמן, וצבר הסכים. התוצאה היא העבודה המדהימה הזאת, שמוזיאון תל אביב מכניס אל אוסף האמנות הישראלית. 
 

על העבודה, סיפר קניספל לזיוי ברמן, מנהלת האוסף שלו: "הדמויות התקבצו בשוק של עכו ביוזמת חברי קיבוץ עין המפרץ וכפר מסריק. שני הקיבוצים יזמו את עצומת השלום בשנת 1953. העמידו שולחן גבוה במרכז השוק והתחילו להחתים על פטיציה משותפת, ערבית ויהודית, למען השלום. זה היה רישום ששמעון צבר הכין. הייתי נוכח בזמן שזה קרה בשוק. בוודאי שחתמתי. זה היה לפני הדבר הנורא הזה שקרה לנו, הכיבוש."

"הצעתי לצבר להפוך את הרישום לציור שמן, אבל הוא מיאן לעשות את זה, הוא אמר ששוקן רודף אחריו עם המאמרים ושאין לו זמן, אבל שאם אני רוצה אני יכול להתבסס על הציור שלו ולעשות ציור במימדים גדולים. אז לא נתנו לנו לצייר על קירות, אז עשינו ציורי בדים במימדים גדולים."

"מה שהיה חשוב לי זה לגלות את המאפיינים של שני העמים עם המורכבות הבעייתית שלהם, ולהעלות את זה על הבד על בסיס הרישום של שמעון. לפרש את הרישום של שמעון בשמן. ואז אני מגלה באמצעות הדמויות את הגיוון של האוכלוסייה היהודית - חלקה קיבוצניקית חלקה עירונית, ואת הגיוון של האוכלוסייה הערבית - חלקה פלאחים חלקה עירוניים. זה מה שעמד למול עיניי – לתת לזה את הביטוי האותנטי. יש קירבה בין היד מימין של הערבייה לבין היהודייה, הן כמעט נוגעות."

"אימצתי את המאפיינים של הקומפוזיציות של מזצ'ב. שהיה הראשון שנתן פרספקטיבות ריאליות ושהדמויות שלו היו יכולות גם לאפיין דמויות של היום. דמויות פשוטות מאוד, כאילו לקח אותן מהרחוב והעלה אותן על הבד, בלי לתת להן איזו הילה מיוחדת. זה העם, פה העם מיוצג. כדי לתת מבט שווה לכולם שמתי את כולם בקו מקביל חוץ מהחלק התחתון בו הושבתי קטעים של משפחה פלאחית. אלה הם פליטים פלאחים, שעומדים כאבן נגף במציאת הפיתרון. סלע המחלוקת. הוספתי גם כלב שהתיישב לו מתחת לשולחן. הוא היחידי שמושיט יד לפליט הפלאחי. מי שמשלים את הקו השני שהוא בשליש התחתון של הציור זה הילד שמחזיק בסל מלא דגים ועוזר לאימו. נער פעוט. הוא משלים את התמונה ויחד איתה את הקומפוזיציה. ניתן לראות בבהירות את הקוטביות שבין הדמויות שמאפיינות את הקונפליקט."

"בצידה של הקומפוזיציה - פועל בניין שנושא על גבו לבנים ועולה במעלה המדרגות. כאילו אומר לעצמו – יותר קל להעלות את הלבנים במעלה המדרגות מלעשות שלום. כמו סיזיפוס שהעלה את האבן לראש ההר, ומראש ההר היא תמיד התגלגלה חזרה."

כדברי המשורר נתן זך, גרשון קניספל הוא אמן רב-אנפין, מבכירי אמני ישראל במחציתה השנייה של המאה ה 20 . לאורך שישים שנות פעילותו האמנותית, קניספל יצר רישומים, הדפסים, ציורי כַּן ו“שירים מצוירים“, כפי שכינה אותם המשורר אלכסנדר פן, שהעריך מאוד את יצירתו. כל אלה הקנו לו מעמד בין לאומי ופרסי יוקרה שהוענקו לו בביאנלות הבין לאומיות בברלין, במוסקבה ובסאו פאולו. פרשנותו הוויזואלית ליצירתם של ברטולט ברכט, ולאדימיר מאיאקובסקי, אלכסנדר פן, פבלו נרודה ונתן זך, היתה גם היא לשם דבר.
מקום המדינה ועד שלהי שנות החמישים, קניספל היה מהאמנים הבודדים שפנו לציור תנאי חייהם וקליטתם הבעייתית של עשרות אלפי ניצולי השואה ובני עדות המזרח. תרומתם של קניספל וחבריו נזכרת בספרי ההיסטוריה ובתערוכות שנערכו בנושא זה.

כבוגר טרי של בצלאל, גרשון קניספל שב לעירו חיפה בשנת 1954, ושנה לאחר מכן, כשהוא רק בן 24, החל לעבוד על הציור "לשכת העבודה", שלימים יעורר סערה בשדה האמנות בישראל ומאוחר יותר גם יהפוך לחלק מקאנון האמנות הישראלית.

קניספל: "כשסיימתי את לימודיי בבצלאל, הציעו לי להישאר שם כמרצה, אבל מבחינה אידאולוגית אמרתי לעצמי שאני יכול לתרום יותר אם אחזור לחיפה. אני בחרתי ללמד במעברה בכפר אתא ובנשר, שם למדו ילדי הפועלים שעבדו בנשר. לא במקרה הריאליזם התחיל פה. כאן היתה המעברה הכי גדולה, שער העלייה. כאן היה הריכוז הכי גדול של תעשיות כבדות. כאן היו הרבה תושבים קשי יום, כאן וגם בנשר ובקריות, אנשים שהיו חשופים לזיהום אוויר נוראי. מספר חולי הריאות היה גבוה מאוד, אלא שלא היתה אז מודעות לנושא."
 

קניספל וכמה מהחברים הרבים שהגיעו לחגוג איתו לרגל קבלת הפרס. מימין: זיוה ליסיצקי, פנינה רקוטש, זיוי ברמן, גרשון קניספל, הלן רוקר

הציור "לשכת העבודה" (1956), הנמצא כיום באוסף מוזיאון חיפה לאמנות וגם הוצג שם לראשונה בשנת 1957, מתאר מובטלים הממתינים מול לשכת עבודה נעולה בעיר חיפה וצובאים מול הדלתות. הוא מציג מציאות עגומה, פסימית, של חוסר אונים ושל חוסר תקווה.

קניספל: "קיבלתי מקצין העיר של חיפה את הקומה העליונה של הבניין בו היה ממוקם, כדי שאלמד שם חיילים בעלי כישרון לציור. ממול היתה ממוקמת לשכת העבודה המרכזית, במקום שבו מאוחר יותר הוקם הבניין של סולל בונה. זה היה מבנה קלאסי מאבן. אנשים עמדו בחוץ והמתינו. בכל פעם לקחתי מישהו מהאנשים שעמדו שם, ושילמתי לו שכר יומי כדי שאני והחיילים שלמדו אצלי נצייר אותם. נוצרו אצלי הרבה סקיצות, וכך עלה בי הרעיון לציור הגדול של 'לשכת העבודה'.

הציור "לשכת העבודה" הצליח לשקף אוירה, תחושות, מצב חברתי ואישי שלא ניתן לו ביטוי נרחב באמנות הישראלית, ולימים נהפך לעבודה המייצגת של הז'אנר האמנותי כולו בארץ - האמנות המוחה של הריאליזם החברתי שצמח בחיפה. הריאליזם החברתי הייתה תנועה אמנותית שעסקה בתיאור המציאות הישראלית שלאחר קום המדינה, על בעיותיה החברתיות והפוליטיות של אותה התקופה - מצב כלכלי קשה וקליטה בעייתית של עולים מעדות המזרח.
 

ראש עיריית חיפה, אבא חושי, פנה למשרד החוץ בדרישה שלא יאפשרו לעבודה לצאת לביאנלה של הצעירים במוסקבה. קניספל: "אבא חושי ואחרים טענו שהציור שלי מגמתי, ושציירתי אותו על מנת להראות ליהודי רוסיה שאין כאן עבודה ושאין להם סיבה לעלות ארצה."

הדיון הציבורי סביב הנושא היה סוער מאוד ובסופו של דבר העבודה נעלמה בדרך לתערוכה באורח מסתורי. תעלומה שעד היום לא התבררה. אגב, זה לא מנע מאבא חושי למנות את קניספל, שש שנים מאוחר יותר ליועצו האמנותי, תפקיד שמילא במשך 22 השנים הבאות.

קניספל פעל ויצר בברזיל שנים רבות, ונמלט ממנה כשפרצה בה ההפיכה הצבאית הברוטאלית, ונשקפה לו סכנת חיים. הוא הותיר אחריו עשרות יצירות אמנות על גבי חזיתות מבני ציבור, פסלי חוצות וציורי קיר בהיכלי ציבור בעריה השונות של ברזיל, אותם יצר במשך שנות שהותו שם. ביצירות אלה שברשות הרבים נחשף כישרונו המונומנטלי שעלה בקנה אחד עם אמנותם של גדולי יוצריה של אמריקה הלטינית.בברזיל פנה גם ליצירה מונומנטלית שביסודה השואה - בעיקר, אבל לא רק, של העם היהודי.

קניספל, בן 85, קומוניסט בליבו ונשמתו, הוא מאחרוני דור הנפילים של האמנים הראשונים של מדינת ישראל. אמן שתמיד שחה נגד הזרם, בביקורתיות ונועזות חסרת פשרות, אנטי ממסדי במהותו שכעת זוכה לחיבוק ממסדי רחב כולל הכרה לאומית ובינלאומית בחשיבותה של יצירתו. עבודותיו מוכנסות לאוספים של המוזיאונים הגדולים של ישראל, נמכרות בסכומים גבוהים ומעסיקות את חוקרים אקדמיים בתחום האמנות הישראלית.